הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 4: | שורה 4: | ||
'''9.2009''' |
'''9.2009''' |
||
| + | בשבת ה-17.10 תפתח בגלריה בבארי תערוכתן של '''סופי ברזון''', בת בארי, בוגרת ביה"ס לצילום "קמרה אובסקורה", ו'''מנאל מחמיד''', אמנית וידיאו ערבייה בוגרת אוניברסיטת חיפה.<br/> |
||
| ⚫ | |||
| + | סופי תציג בחלל הגדול את פרויקט הצילום שלה "'''נסרין'''", בו צילמה במשך למעלה משנתיים את נסרין, בת גילה הבדואית, החיה בכפר לא מוכר סמוך לבאר שבע. בין השתיים נרקמה עם הזמן חברות.<br/> |
||
| − | |||
| + | נסרין הסכימה להכניס אותה לתוך חייה, למקומות האישיים ביותר שלה. היא נתנה בה אמון. וכך, למרות פער השפה, התרבות והאסתטיקה שביניהן, הצילום יצר גשר בין שני העולמות. נוצרה קירבה, אותה יכול הצופה לחוש דרך ההתבוננות בצילומיה של סופי את נסרין וילדיה. סופי מיטיבה לחדור לעולמה של המצולמת בהרבה אמפטיה, כשהיא מצליחה שלא ליפול למלכודות הצילום האתנוגראפי או המגאזיני.<br/> |
||
| − | הגלריה בבארי פותחת שנה חדשה עם תערוכתה של '''אתי אברג'יל''' "מבנה שהיה או לא". |
||
| + | לדבריה, עוסקת העבודה במהות ולא בהכרח בנראות. מעין מעבר דרך הדלת הפתוחה של הנראות לעולם שמחכה מהעבר השני... סופי מביאה לנו את המבט הייחודי שלה, מבטה של אמנית ישראלית לתוך עולמה של האשה הבדואית, ללא מחיצות ופערים שיצרה הפוליטיקה, ברמה הכי אנושית ואוניברסאלית, בגובה העיניים.<br/> |
||
| − | |||
| + | בתוך חלל ההקרנה תציג מנאל מחמיד את עבודת הוידיאו שלה "'''הבל וקין'''". מנאל מביאה נקודת מבט של אמנית ערבייה ישראלית שעוסקת בנושא האלימות והקונפליקט בעבודותיה. ביצירתה נראה נוף פסטוראלי בדרך לכפר, ובו ילדים משחקים. שתי בנות שקועות במשחקן ולא שמות לב לאחרים, כשלפתע נקטע הקטע הפסטוראלי ונראים שני נערים בכפר נאבקים זה עם זה, מתגוששים ומרביצים מכות . ואז שוב חזרה לקטע הפסטוראלי של השדה עם הילדים וחוזר חלילה. הריתמוס האינסופי הזה הוא כמו חוט דמיוני שנמשך בין שני עולמות השרויים בקונפליקט. חוט של אור ושל אפלה ופחד, של יופי ותמימות מול אלימות. זה מוביל אותנו לעקבות הראשוניים של הזיכרון הקולקטיבי שלנו, מחזיר אותנו להתחלות שלנו, למרכיבים הבסיסיים שלנו ומציף את הקשר בין הרס לבנייה, בין שקט לצרחה, בין כשלון לאושר.<br/> |
||
| − | "המיצב בגלריה של קיבוץ בארי הוא פרק נוסף וחדש בתהליך המיפוי האוטוביוגרפי שלי", כותבת האמנית אתי אברג'יל, שייצגה את ישראל בביאנאלה בוונציה בשנת 2003.<br/> |
||
| + | הדימוי העתיק שעובר בורידים שלנו, הוא הדימוי של האדם הראשון שהרג את אחיו וקבר אותו בנקודה היפה ביותר על פני האדמה.<br/> |
||
| − | חלל הגלריה הלבן והמנוכר הופך תחת ידיה לזירה אישית ולמקום פרטי הלוכד מצב רגשי ותחושה עמומה של סף.<br/> |
||
| + | מנאל מעלה לפני השטח את הקונפליקט של מלחמת אחים ועמים שהיא חשה בו על בשרה מדי יום כערבייה ישראלית, באופן טיפול אוניברסאלי, עדין ומרומז, בשפה אומנותית גבוהה, ונשארת ברמת השאלה. |
||
| − | כך נוהגת אתי אברג'יל לפעול בבואה אל חלל תצוגה: היא הופכת אותו לחלל מגורים, שוהה בו ימים ושבועות וממלאת אותו בחפציה ופסליה, המורכבים לרוב מחומרים זמינים ואובייקטים יומיומיים שעוברים תהליכי פירוק והמסה, שבירה ואיחוי, והמשמשים עבורה כמוליכים אינטואיטיביים של הזיכרון הפרטי, אך גם כשחזורים טקסיים של הבית הארכיטיפי שבלא מודע הקולקטיבי. הסביבות שהיא מארגנת נראות כסימנים שהותירה אחריה נוודת חסרת-בית אשר פלשה לקובייה הלבנה וברגע שהרגישה בנוח נאלצה לנדוד הלאה למחסה הבא. תחושת ארעיות וחיפוש אין סופי אחר הבית האבוד מלווה את עבודותיה (לארי אברמסון, יולי 2008) |
||
| − | בעבודותיה עוסקת אתי אברג'יל, גם אם בעקיפין, בנושא הכאוב והרגיש בחברה הישראלית של תחושת האחרות והזרות של ילדה שגדלה בבית להורים שהיגרו ארצה ממארוקו. זיכרונות ילדותה מהבית בטבעון, מהמשפחה ומהתרבות ה"אחרת" שספגה שם, מציפים את עבודתה ומטעינים אותה ולא נותנים לה מנוח.<br/> |
||
| − | המבנה הארכיטקטוני המיוחד של הגלריה בבארי, מבנה קטן (חדר ההקרנה) בתוך החלל הגבוה, מהווה נקודת מוצא לעבודה מבנית פואטית: מעין דימוי מערה, העוטף חדר פנימי בתוך חלל הגלריה והופך אותו לדימוי סגור, הרמטי ומחייב אך גם כזה שפותח מרחב פנימי חדש, הרחבה מתוך פנימיות.<br/> |
||
| − | [[תמונה:Abargil_1.jpg|thumb|300px|'''אתי אברג'יל''': "צילום סטודיו"]] |
||
| − | |||
| − | לאחר שבוע של שהייה בחלל ועבודה אינטנסיבית בו, התבייתה האמנית במרחב: בנישות צמחו מעין קורים ומבנים אווריריים המזכירים דימויי איגלו או אוהל, סוגי מחסה שונים, מחבוא, עריסה, קירות וסבכות ארעיים, כקיני צרעות הדבוקים לקירות, מיני רשתות צמחיות שהיסוד האורגני בולט בהם, למרות שהם עשויים מחומרים תעשייתיים כמו חוטי ברזל, ניירות, מסקינגטייפים , גבס ורצועות בד. על קיר המבנה מטפסים-תלויים דימויי כדים שבורים, נוטפים, המזכירים פקעות או פירות בשלים שהתפוצצו מבפנים, מצטרפים גם הם לדימויי הקליפות והנשל שבונה אתי אברג'יל על המבנים דמויי המחסה שהיא אורגת בחלל.<br/> |
||
| − | בכל מצויים ומשולבים כלי עבודה. כלי עבודה של פועלים, עובדי אדמה, כמו המעדר, וחלקי המחרשה, שמצאה בחצר הקיבוץ, שמזכירים לאתי תמיד את אביה – איש האדמה – וכלי עבודה של האמן: הפטיש, השפכטל, הפלאייר... היא משתמשת בהם כמשקולות בתוך העבודה, כרמזים ביתיים, אך בעיקר מביאים כלי העבודה את אקט הפעולה עצמה, את עבודת היד העמלנית שיש בה אף התרסה כנגד האליטיזם של האמנות. היא מאמינה בעבודה סיזיפית , ויוצרת לכל אורך הדרך סתירות ופרדוקסים. מטילה ספק. המבנים לנצח רעועים, לא מושלמים, קטועים. היא אינה פועלת לפי נוסחאות ולפי לוגיקה מאורגנת.<br/> |
||
| − | החלל הפנימי של המבנה דחוס יותר, כאנלוגיה לפנים המערה. על קירותיו מוקרנים דימויים איטיים של מקום הרוס ומפורק, כשברי זיכרונות, מקום שאינו מקום ספציפי אלא מתפקד כמקום מנטאלי. כך תהליכי היזכרות ותהליכי הדמיה נקשרים ומובילים את הנרטיב הוויזואלי והרגשי של העבודה. עבודה שמתרחשת כתהליך שינוי והסתגלות למקום, והתבוננות ממרחק אל המרכז.<br/> |
||
| − | הבחירה לבוא לעבוד בגלריה בבארי, בחלל פריפריאלי המרוחק מהמרכז, אינה מקרית זוהי בחירה מודעת שיש בה נקיטת עמדה ושמירה על אחרות: לא להטמע בזרם, לא לדבר כמו כולם. להמשיך לשרוד בהתחברות עם המקומות והאנשים ה"לא נראים".<br/> |
||
| − | המתח למול המקום, בארי, השייכות הישראלית בין מרכז לפריפריה ובין זהות אישית לקולקטיבית מטעין את העבודה בתחושת כורח הישרדותי. |
||
| − | |||
| − | זיוה ילין – אוצרת התערוכה |
||
==תערוכות בעבר== |
==תערוכות בעבר== |
||
| שורה 45: | שורה 34: | ||
*'''[[בוגרי אמנות מעלה הבשור 2009]]''', יולי 2009 |
*'''[[בוגרי אמנות מעלה הבשור 2009]]''', יולי 2009 |
||
*'''[[בוגרי המכללה האקדמית ספיר 2009]]''', אוגוסט 2009 |
*'''[[בוגרי המכללה האקדמית ספיר 2009]]''', אוגוסט 2009 |
||
| ⚫ | |||
| − | |||
==ראו גם== |
==ראו גם== |
||
* '''[[גלריה|הגלריה]]''' - באתר [[ויקיבוץ]] של בארי. |
* '''[[גלריה|הגלריה]]''' - באתר [[ויקיבוץ]] של בארי. |
||
גרסה מ־12:39, 17 באוקטובר 2009
אתי אברג'יל: "מבנה שהיה או לא"
9.2009
בשבת ה-17.10 תפתח בגלריה בבארי תערוכתן של סופי ברזון, בת בארי, בוגרת ביה"ס לצילום "קמרה אובסקורה", ומנאל מחמיד, אמנית וידיאו ערבייה בוגרת אוניברסיטת חיפה.
סופי תציג בחלל הגדול את פרויקט הצילום שלה "נסרין", בו צילמה במשך למעלה משנתיים את נסרין, בת גילה הבדואית, החיה בכפר לא מוכר סמוך לבאר שבע. בין השתיים נרקמה עם הזמן חברות.
נסרין הסכימה להכניס אותה לתוך חייה, למקומות האישיים ביותר שלה. היא נתנה בה אמון. וכך, למרות פער השפה, התרבות והאסתטיקה שביניהן, הצילום יצר גשר בין שני העולמות. נוצרה קירבה, אותה יכול הצופה לחוש דרך ההתבוננות בצילומיה של סופי את נסרין וילדיה. סופי מיטיבה לחדור לעולמה של המצולמת בהרבה אמפטיה, כשהיא מצליחה שלא ליפול למלכודות הצילום האתנוגראפי או המגאזיני.
לדבריה, עוסקת העבודה במהות ולא בהכרח בנראות. מעין מעבר דרך הדלת הפתוחה של הנראות לעולם שמחכה מהעבר השני... סופי מביאה לנו את המבט הייחודי שלה, מבטה של אמנית ישראלית לתוך עולמה של האשה הבדואית, ללא מחיצות ופערים שיצרה הפוליטיקה, ברמה הכי אנושית ואוניברסאלית, בגובה העיניים.
בתוך חלל ההקרנה תציג מנאל מחמיד את עבודת הוידיאו שלה "הבל וקין". מנאל מביאה נקודת מבט של אמנית ערבייה ישראלית שעוסקת בנושא האלימות והקונפליקט בעבודותיה. ביצירתה נראה נוף פסטוראלי בדרך לכפר, ובו ילדים משחקים. שתי בנות שקועות במשחקן ולא שמות לב לאחרים, כשלפתע נקטע הקטע הפסטוראלי ונראים שני נערים בכפר נאבקים זה עם זה, מתגוששים ומרביצים מכות . ואז שוב חזרה לקטע הפסטוראלי של השדה עם הילדים וחוזר חלילה. הריתמוס האינסופי הזה הוא כמו חוט דמיוני שנמשך בין שני עולמות השרויים בקונפליקט. חוט של אור ושל אפלה ופחד, של יופי ותמימות מול אלימות. זה מוביל אותנו לעקבות הראשוניים של הזיכרון הקולקטיבי שלנו, מחזיר אותנו להתחלות שלנו, למרכיבים הבסיסיים שלנו ומציף את הקשר בין הרס לבנייה, בין שקט לצרחה, בין כשלון לאושר.
הדימוי העתיק שעובר בורידים שלנו, הוא הדימוי של האדם הראשון שהרג את אחיו וקבר אותו בנקודה היפה ביותר על פני האדמה.
מנאל מעלה לפני השטח את הקונפליקט של מלחמת אחים ועמים שהיא חשה בו על בשרה מדי יום כערבייה ישראלית, באופן טיפול אוניברסאלי, עדין ומרומז, בשפה אומנותית גבוהה, ונשארת ברמת השאלה.
תערוכות בעבר
2008
- מיכל כרמון: על מבנים ואנשים - זיכרון קיבוצי
- לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה
- חיים גל און – אביב 2008
- אוסקר אבוש: דרך חברון מתחת לגשר, 2006
- מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל: בטון ומלט – על חזור
- אלעד קופלר: ספינת השוטים
- קרן גלר: מיצב וידיאו
- בוגרי אמנות מעלה הבשור 2008
- רגיעה, תערוכת אמני אשכול, חול המועד סוכות, 14.10.2008
- אדם קלדרון: דבורים, נובמבר 2008
- נעמי בריקמן וקוקן ארגון, דצמבר 2008
2009
- פתחו את השער – מאה שנים לקיבוץ, ינואר 2009
- ורד ואילי לוי: סט קומפלט, מרץ 2009
- ליאב מזרחי, מיכל ארז ומריקה היינץ הוק, אפריל 2009
- פולחן האש – כתובות אש ומפגני אש בקיבוץ, מאי 2009
- רועי דרסטין וירון אתר, יוני 2009
- בוגרי אמנות מעלה הבשור 2009, יולי 2009
- בוגרי המכללה האקדמית ספיר 2009, אוגוסט 2009
- באתי אברג'יל: מבנה שהיה או לא, ספטמבר 2009