פולחן האש – כתובות אש ומפגני אש בקיבוץ

מתוך Wikibbutz
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פולחן האש – כתובות אש ומפגני אש בקיבוץ

5.2009

יורם בלומנקרנץ: "מנחביר לבארי"

התערוכה הנפתחת בגלריה בבארי באחד במאי 2009 עוסקת בטקסי מפקד האש בבארי ובתנועה הקיבוצית בכלל והיא אחת מעשרות תערוכות הנפתחות ברחבי הארץ בחודש מאי תחת הכותרת "מדרש קיבוץ", כמחווה למאה שנים לתנועה הקיבוצית, מתוך מטרה לחדד את המבט המחודש בקיבוץ, בערכי היסוד שלו וברלוונטיות שלו לחיינו היום. החג הגדול ביותר בקיבוץ בארי הוא בר-המצווה, על כך אין עוררין, ומה ששומר אותו ככזה הוא מפקד האש העצום בוואדי הסמוך לקיבוץ, טקס הכניסה של בני כיתה ז' לחטיבה. זוהי מסורת בני הנעורים וגאוותם עליו, שריד מפואר מ"הקיבוץ של פעם" שבמקום לדעוך רק הולך ומתגבר.
התערוכה בגלריה מעלה את נושא פולחן האש המקומי והקיבוצי ובוחנת אותו במבט אומנותי-תרבותי דרך עיניהם של מספר אמנים העוסקים בתחום זה מכבר: ענת מסד, ישראל רבינוביץ, יורם בלומנקרנץ, הילה לולו לין וקבוצת זיק. פולחן האש, שמקורו הקדום במדורת השבט, בטקסים ובהשבעות, עובד באופן מיידי על החושים, יוצר תחושת השתייכות לקבוצה ומעצים את החיבור למקום. מה מקומו בחיינו היום? מדי שנה עולים קולות הקוראים לביטול מפקד האש, הטוענים שכבר מזמן אינו רלוונטי לחיינו היום, ואחרים הנאחזים בו כבמסורת מקודשת, שאל לנו לפרק אותה, בטענה כי זוהי חוויה ייחודית לבני הנוער שלנו וחלק בלתי נפרד מהוויית המקום.
התערוכה פונה בראש ובראשונה לקהילת תושבי קיבוץ בארי, שהשאלות שהיא מעלה הן חלק משגרת יומו. אך לא רק חברי ותושבי בארי הם הקהל שיתעניין בה, אלא גם תושבי הקיבוצים הסמוכים לבארי שפוקדים את הגלריה, וגם אצלם נהוג עדיין (אם כי במינון נמוך יותר) מפקד האש עם ההילה שלו הבלתי נכחדת. צופים שיבואו מרקע עירוני יזדהו בודאי ויקשרו את הנושא למפקדי האש של תנועות הנוער. כלומר – פולחן האש הוא מוטיב ישראלי ולא רק קיבוצי, אך בקיבוצים הוא השתמר בצורתו הטהורה והתחזק מאוד, בעיקר בקיבוצי "הקיבוץ המאוחד" המבוססים והגדולים, כמו קיבוץ בארי.
האמנים המציגים בתערוכה מביאים מבט מבחוץ, לא של בני המקום, על התופעה, ולכן בכוחם להעשיר את הקהילה המקומית, להעלות שאלות ולהציב מראה שקשה לבני המקום להעמיד אותה לפניהם. חלקם בני קיבוץ בעצמם או שעזבו את הקיבוץ, כמו הילה לולו לין וענת מסד, והאחרים קרובים לקיבוץ ועברו בו למספר שנים, כמו ישראל רבינוביץ.
יורם בלומנקרנץ מגלם את האנטיתזה לדמות הקיבוצניק – הוא גדל בשכונת שפירא בדרום תל אביב ולכן מעניינת ההסתכלות שלו על התופעה שבעתיים. קבוצת זיק, עם עבודתם "ליקוי", מצטרפת לתערוכה מתוך עניין פירומאני משותף בפולחן האש על כל מרכיביו. לא יכולנו לעסוק בנושא זה ולהתעלם מתופעת זיק באמנות הישראלית, שאין כמותה עוסקת באש ובפולחנה, בכוחה של הקבוצה ושל עבודת הצוות. למעשה יש הרבה מן המשותף באופן העבודה בין קבוצת זיק לבין קבוצת הנערים, "צוות בר-המצווה" חדור גאוות היחידה והאמביציה להבעיר את הוואדי בכתובות אש ובפירוטכניקה מיוחדת, ולעלות על קודמיהם מלפני שנה.

ישראל רבינוביץ: "וירושלים"
קבוצת זיק: "פולחן האש"

ישראל רבינוביץ בעבודותיו מתייחס לפוטנציאל השריפה של האש שעשויה לכלות את הערכים אותם היא מתיימרת להעלות. הוא כותב: " יד ביד, עלה והגשם, שלום וביטחון, סיסמאות של אש אותן הדלקנו בטקסי חונכות בתנועה, בקיבוץ ואפילו בצבא. "כתובות אש" – מילים לוהבות שנחקקו בתום ואמונה אל תוך לילות נעורינו. האמנו אז בכוחה של הלהבה שבידינו לשנות סדרי בראשית וכי ביכולתה לכונן עולם טוב וצודק יותר, אך לאש תחביר משלה וריטואל תימרות העשן, אותו הצתנו ביד בוטחת, החל לחרוג מן השורות ולחרוך בדרכו ערכי מוסר, לשרוף אמונות בצדקת הדרך ולהבעיר ארץ על יושביה."

ענת מסד: "בדמה בדמעה"

בתערוכה מציג רבינוביץ מספר פסלים מתוך הסדרה "נפש יהודי הומייה" 2009, בה הוא מטפל בהמנון הלאומי, ב"תקווה", תוך שהוא מפרק אותה למילים והברות הכתובות ככתובות אש. פרגמנטים של תקווה על האש, מילים בוערות בין שברי עבר... והנפש עדיין הומייה...
ענת מסד בעבודותיה נקרעת בין הפרטי לציבורי. העיסוק בזיכרון מהווה מרכיב בולט ומשמעותי בהבניית הזהות הקולקטיבית הישראלית, שבמרכזה עומד הטקס, מפגן האש. מסד עוסקת בעוצמת מופע האש, בפולחן התיאטרלי שמשמר את זכר המוות ע"י הסמליות של מילים בודדות שאוצרות בתוכן את משקעי השואה ואת האתוס הציוני. היא מתייחסת למיתוסים לאומיים שהזהות הישראלית מצד אחד מקדשת, ומצד שני מנפצת.

הילה לולו לין: "הלב הבוער"

לעומתה הילה לולו לין, בעבודת הוידיאו שלה "הלב הבוער", מתבוננת בפולחן האש, בטקסים הקולקטיביים, מבחוץ, כאאוטסיידרית שלא שייכת. הלב הבוער מכריז על היותו אישי, אנטי לכל קולקטיביות וחף מכל לאומיות. הוא צועק את היותו לב בוער של אדם אחד, כאב האהבה לא יכול להיות מולאם ולהשתייך לקולקטיב. הילה לולו לין מנכסת לעצמה את השפה והסמלים הלאומיים בחברה הישראלית בה גדלה ומשתמשת בהם לצורך אמירה פרטית, אישית, פיוטית ואנטי ממסדית.
יורם בלומנקרנץ בעבודתו "מנחביר לבארי" מייצג עמדה פוליטית רדיקאלית. העבודה מתארת את האלימות הגלומה בחילופי הבעלויות על האדמה, כמו את הקושי הגלום בחילופי השמות והמעבר משפה לשפה. מפקדי האש בתנועות הנוער ובקיבוצים יש בהם משום החלפת הטקסיות הדתית בפגאניזם לאומי חדש, נגדו יוצא יורם בלומנקרנץ בעבודתו.

התערוכה מציפה לחלל שאלות וצפוי שתעורר ברחוב הקיבוצי תסיסה… זוהי מטרתה האמיתית. מוטב שנסתכל על עצמנו ועל המסורות שלנו בעין מפוקחת ונהרהר בהן לעיתים.

זיוה ילין – אוצרת התערוכה