הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
||
| + | =='''אתי אברג'יל: "מבנה שהיה או לא"'''== |
||
| − | =='''בוגרי המכללה האקדמית ספיר'''== |
||
| − | ''' |
+ | '''9.2009''' |
[[תמונה:Orly1.jpg|thumb|500px|'''אורלי נזר''': נוף]] |
[[תמונה:Orly1.jpg|thumb|500px|'''אורלי נזר''': נוף]] |
||
| − | בשבת ה-8.8.2009 נפתחת בגלריה בבארי תערוכה כפולה, בה מציגים אמנים צעירים , בוגרי המכללה האקדמית ספיר.<br/> |
||
| − | בחלל הגדול מציגה '''אורלי נזר''', בוגרת ביה"ס לאמנות וחברה, השוכן במתחם לימודי החוץ של ספיר (ספירטק) את עבודתה הנקראת '''"נוף"'''. זהו מיצב אמביציוזי המשתרע על כל מרחב הגלריה. בעבודתה מעוניינת אורלי נזר להתעמת עם המבט השגור שלנו על הנוף ובמיוחד על הנוף החקלאי. זהו אותו נוף שנמצא במרכז התעניינותה, נוף שהתארגן לו מתוך האילוצים והאינטרסים של האנשים שחיים בו. היא מציבה בגלריה פרדס כרות שעציו מצופים בשכבה אקרילית תעשייתית אפורה. הציפוי האפור מעלה חידה – האם העצים "אמיתיים" או שזה חיקוי... דימוי היער הכרות, הצומח מרצפת הגלריה, יפה לא פחות מן המקור, אולי אף יותר. יש לו את העוצמה השמורה לריבוי של פריטים, לחד גוניות של הצבע. אם כך – שואלת אורלי נזר – האם חשובה לנו כצופים ה"אמיתיות", האותנטיות של הנוף? עליו מוסיפה האמנית את הצבע האדום העז של רשתות המטעים, שיוצרת כתם צבע, אשליה של מרבד פרחים. הנוף שאורלי נזר עוסקת בו הוא נוף לא טבעי, תעשייתי, חקלאי, כבוש ע"י האדם. מעסיקים אותה דווקא אותם פרטים בנוף שאנו מורגלים להתעלם מהם, למחוק אותם, לראות בהם "הפרעות" לסטריאוטיפ שיש לנו על נוף. זו יכולה להיות רשת מטעים מקופלת הזרוקה בצד הדרך, ערימת גזם עצים וענפים, או בוסטר מים ענק שכביכול "מכער" את הפסטורליות של הנוף. כל אותן "הפרעות" הפכו בשנתיים האחרונות למוקד התעניינותה של אורלי נזר, בציור, בפיסול קרמי וכעת במיצב הנוכחי בגלריה, בו היא יוצרת העמדה שלדבריה היא מעין סימולקרה (מושג שהשתמש בו בודריאר, שטען כי אנחנו חיים בעולם של שכפולים וסימולציות שמקורם אבד או לא היה קיים כלל). כלומר, אורלי נזר לוקחת אלמנטים מן המציאות ומארגנת אותם מחדש בתוך הגלריה, תוך שינוי הדגשים והיררכיות, יוצרת פרספקטיבה מדומה "ציורית" כשהעצים הגבוהים והכהים הם צפופים ורחוקים ונותנים תחושה של עומק ומרחק פרספקטיבי, לעומת החלל הקרוב לכניסה, בו העצים נמוכים |
||
| − | ובהירים ומרווחים... העצים דוקרניים וצפופים מדי, לכאורה מפתה להסתובב ביניהם, אך מיד מתברר שהצופים כלואים בשביל הצר בו נותר להם מקום להלך בו ואין באפשרותם ממש להסתובב בין עצי הפרדס היפים. |
||
| − | אורלי נזר מציבה מול עיני הצופים נוף מלאכותי יפה להפליא, סימולקרה של נוף, ומכריחה אותנו לקבל אותו כ"נוף" לכל דבר. זה הנוף שנשקף אלינו מבעד לחלון המכונית כשאנו נוסעים דרומה מאשקלון באזורי הספר הדרומי. |
||
| − | [[תמונה:DakaDarom.jpg|thumb|400px|'''דקה דרום''']] |
||
| − | בחלל ההקרנה בגלריה מוצגת במקביל אסופת סרטים קצרים על מושג הדרום והשלכותיו על חיינו, פרי יצירתם של '''תלמידי קורס "הסרט הקצר" במחלקה לקולנוע וטלוויזיה במכללה האקדמית ספיר''', בהנחיית '''ד"ר דפנה סרינג''' ומר '''שלמה וזאנה'''.<br/> |
||
| − | במסגרת מחקר קבוצתי ואישי, במהלך הקורס, נבחנת משמעות המושג "דרום" ונידונה מזוויות שונות. על בסיס התובנות שהושגו, יוצר כל סטודנט סרט של דקה המבטא את משמעות הדרום מנקודת מבטו.<br/> |
||
| − | במקבץ זה של '''"דקה דרום"''' מרוכזים 15 סרטונים מרתקים שהם 15 נקודות מבט על 15 דרומים שונים. |
||
| − | הסרטים שונים מאוד זה מזה אך בולט בהם האקלים היבש, החשוף, הצמא למים כמו לציביליזציה, החום, השמש השורפת. מקום שבו יכולות לצמוח הזיות אך גם יש בו חופש ותום ותמימות והווי תרבותי אחר ומוסיקה וזיכרונות.<br/> |
||
| − | לא מפליא שבלא מעט סרטים מככבים ילדים! ילדות מתחברת עם ראשוניות ועם המקום הלא מפותח במובן החיובי שלו, התמים עדיין, הטהור. הדרום יש בו את הניקיון הזה ואת הזמן האחר, את האהבה התמימה והחברות והתקווה – שמתנגשת אל מול המציאות הקשה של עליבות ובושה, של גדרות וחומות וצבא.<br/> |
||
| − | הגלריה בבארי רואה חשיבות רבה במתן במה וחלל לתצוגה לסטודנטים בוגרי ספיר, שיוצרים בנגב המערבי תרבות מקומית איכותית והופכים את הפריפריה שלנו למרכז אמנותי שראוי להתגאות בו. תערוכות אלו יהפכו למסורת שנתית ולשיתוף פעולה פורה בין גורמי התרבות והאמנות באזור. |
||
| + | הגלריה בבארי פותחת שנה חדשה עם תערוכתה של אתי אברג'יל "מבנה שהיה או לא". |
||
| + | |||
| + | "המיצב בגלריה של קיבוץ בארי הוא פרק נוסף וחדש בתהליך המיפוי האוטוביוגרפי שלי", כותבת האמנית '''אתי אברג'יל''', שייצגה את ישראל בביאנאלה בוונציה בשנת 2003.<br/> |
||
| + | חלל הגלריה הלבן והמנוכר הופך תחת ידיה לזירה אישית ולמקום פרטי הלוכד מצב רגשי ותחושה עמומה של סף.<br/> |
||
| + | כך נוהגת אתי אברג'יל לפעול בבואה אל חלל תצוגה: היא הופכת אותו לחלל מגורים, שוהה בו ימים ושבועות וממלאת אותו בחפציה ופסליה, המורכבים לרוב מחומרים זמינים ואובייקטים יומיומיים שעוברים תהליכי פירוק והמסה, שבירה ואיחוי, והמשמשים עבורה כמוליכים אינטואיטיביים של הזיכרון הפרטי, אך גם כשחזורים טקסיים של הבית הארכיטיפי שבלא מודע הקולקטיבי. הסביבות שהיא מארגנת נראות כסימנים שהותירה אחריה נוודת חסרת-בית אשר פלשה לקובייה הלבנה וברגע שהרגישה בנוח נאלצה לנדוד הלאה למחסה הבא. תחושת ארעיות וחיפוש אין סופי אחר הבית האבוד מלווה את עבודותיה (לארי אברמסון, יולי 2008) |
||
| + | בעבודותיה עוסקת אתי אברג'יל, גם אם בעקיפין, בנושא הכאוב והרגיש בחברה הישראלית של תחושת האחרות והזרות של ילדה שגדלה בבית להורים שהיגרו ארצה ממארוקו. זיכרונות ילדותה מהבית בטבעון, מהמשפחה ומהתרבות ה"אחרת" שספגה שם, מציפים את עבודתה ומטעינים אותה ולא נותנים לה מנוח.<br/> |
||
| + | המבנה הארכיטקטוני המיוחד של הגלריה בבארי, מבנה קטן (חדר ההקרנה) בתוך החלל הגבוה, מהווה נקודת מוצא לעבודה מבנית פואטית: מעין דימוי מערה, העוטף חדר פנימי בתוך חלל הגלריה והופך אותו לדימוי סגור, הרמטי ומחייב אך גם כזה שפותח מרחב פנימי חדש, הרחבה מתוך פנימיות.<br/> |
||
| + | לאחר שבוע של שהייה בחלל ועבודה אינטנסיבית בו, התבייתה האמנית במרחב: בנישות צמחו מעין קורים ומבנים אווריריים המזכירים דימויי איגלו או אוהל, סוגי מחסה שונים, מחבוא, עריסה, קירות וסבכות ארעיים, כקיני צרעות הדבוקים לקירות, מיני רשתות צמחיות שהיסוד האורגני בולט בהם, למרות שהם עשויים מחומרים תעשייתיים כמו חוטי ברזל, ניירות, מסקינגטייפים , גבס ורצועות בד. על קיר המבנה מטפסים-תלויים דימויי כדים שבורים, נוטפים, המזכירים פקעות או פירות בשלים שהתפוצצו מבפנים, מצטרפים גם הם לדימויי הקליפות והנשל שבונה אתי אברג'יל על המבנים דמויי המחסה שהיא אורגת בחלל.<br/> |
||
| + | בכל מצויים ומשולבים כלי עבודה. כלי עבודה של פועלים, עובדי אדמה, כמו המעדר, וחלקי המחרשה, שמצאה בחצר הקיבוץ, שמזכירים לאתי תמיד את אביה – איש האדמה – וכלי עבודה של האמן: הפטיש, השפכטל, הפלאייר... היא משתמשת בהם כמשקולות בתוך העבודה, כרמזים ביתיים, אך בעיקר מביאים כלי העבודה את אקט הפעולה עצמה, את עבודת היד העמלנית שיש בה אף התרסה כנגד האליטיזם של האמנות. היא מאמינה בעבודה סיזיפית , ויוצרת לכל אורך הדרך סתירות ופרדוקסים. מטילה ספק. המבנים לנצח רעועים, לא מושלמים, קטועים. היא אינה פועלת לפי נוסחאות ולפי לוגיקה מאורגנת.<br/> |
||
| + | החלל הפנימי של המבנה דחוס יותר, כאנלוגיה לפנים המערה. על קירותיו מוקרנים דימויים איטיים של מקום הרוס ומפורק, כשברי זיכרונות, מקום שאינו מקום ספציפי אלא מתפקד כמקום מנטאלי. כך תהליכי היזכרות ותהליכי הדמיה נקשרים ומובילים את הנרטיב הוויזואלי והרגשי של העבודה. עבודה שמתרחשת כתהליך שינוי והסתגלות למקום, והתבוננות ממרחק אל המרכז.<br/> |
||
| + | הבחירה לבוא לעבוד בגלריה בבארי, בחלל פריפריאלי המרוחק מהמרכז, אינה מקרית זוהי בחירה מודעת שיש בה נקיטת עמדה ושמירה על אחרות: לא להטמע בזרם, לא לדבר כמו כולם. להמשיך לשרוד בהתחברות עם המקומות והאנשים ה"לא נראים".<br/> |
||
| + | המתח למול המקום, בארי, השייכות הישראלית בין מרכז לפריפריה ובין זהות אישית לקולקטיבית מטעין את העבודה בתחושת כורח הישרדותי. |
||
| + | |||
זיוה ילין – אוצרת התערוכה |
זיוה ילין – אוצרת התערוכה |
||
גרסה מ־08:38, 25 בספטמבר 2009
אתי אברג'יל: "מבנה שהיה או לא"
9.2009
הגלריה בבארי פותחת שנה חדשה עם תערוכתה של אתי אברג'יל "מבנה שהיה או לא".
"המיצב בגלריה של קיבוץ בארי הוא פרק נוסף וחדש בתהליך המיפוי האוטוביוגרפי שלי", כותבת האמנית אתי אברג'יל, שייצגה את ישראל בביאנאלה בוונציה בשנת 2003.
חלל הגלריה הלבן והמנוכר הופך תחת ידיה לזירה אישית ולמקום פרטי הלוכד מצב רגשי ותחושה עמומה של סף.
כך נוהגת אתי אברג'יל לפעול בבואה אל חלל תצוגה: היא הופכת אותו לחלל מגורים, שוהה בו ימים ושבועות וממלאת אותו בחפציה ופסליה, המורכבים לרוב מחומרים זמינים ואובייקטים יומיומיים שעוברים תהליכי פירוק והמסה, שבירה ואיחוי, והמשמשים עבורה כמוליכים אינטואיטיביים של הזיכרון הפרטי, אך גם כשחזורים טקסיים של הבית הארכיטיפי שבלא מודע הקולקטיבי. הסביבות שהיא מארגנת נראות כסימנים שהותירה אחריה נוודת חסרת-בית אשר פלשה לקובייה הלבנה וברגע שהרגישה בנוח נאלצה לנדוד הלאה למחסה הבא. תחושת ארעיות וחיפוש אין סופי אחר הבית האבוד מלווה את עבודותיה (לארי אברמסון, יולי 2008)
בעבודותיה עוסקת אתי אברג'יל, גם אם בעקיפין, בנושא הכאוב והרגיש בחברה הישראלית של תחושת האחרות והזרות של ילדה שגדלה בבית להורים שהיגרו ארצה ממארוקו. זיכרונות ילדותה מהבית בטבעון, מהמשפחה ומהתרבות ה"אחרת" שספגה שם, מציפים את עבודתה ומטעינים אותה ולא נותנים לה מנוח.
המבנה הארכיטקטוני המיוחד של הגלריה בבארי, מבנה קטן (חדר ההקרנה) בתוך החלל הגבוה, מהווה נקודת מוצא לעבודה מבנית פואטית: מעין דימוי מערה, העוטף חדר פנימי בתוך חלל הגלריה והופך אותו לדימוי סגור, הרמטי ומחייב אך גם כזה שפותח מרחב פנימי חדש, הרחבה מתוך פנימיות.
לאחר שבוע של שהייה בחלל ועבודה אינטנסיבית בו, התבייתה האמנית במרחב: בנישות צמחו מעין קורים ומבנים אווריריים המזכירים דימויי איגלו או אוהל, סוגי מחסה שונים, מחבוא, עריסה, קירות וסבכות ארעיים, כקיני צרעות הדבוקים לקירות, מיני רשתות צמחיות שהיסוד האורגני בולט בהם, למרות שהם עשויים מחומרים תעשייתיים כמו חוטי ברזל, ניירות, מסקינגטייפים , גבס ורצועות בד. על קיר המבנה מטפסים-תלויים דימויי כדים שבורים, נוטפים, המזכירים פקעות או פירות בשלים שהתפוצצו מבפנים, מצטרפים גם הם לדימויי הקליפות והנשל שבונה אתי אברג'יל על המבנים דמויי המחסה שהיא אורגת בחלל.
בכל מצויים ומשולבים כלי עבודה. כלי עבודה של פועלים, עובדי אדמה, כמו המעדר, וחלקי המחרשה, שמצאה בחצר הקיבוץ, שמזכירים לאתי תמיד את אביה – איש האדמה – וכלי עבודה של האמן: הפטיש, השפכטל, הפלאייר... היא משתמשת בהם כמשקולות בתוך העבודה, כרמזים ביתיים, אך בעיקר מביאים כלי העבודה את אקט הפעולה עצמה, את עבודת היד העמלנית שיש בה אף התרסה כנגד האליטיזם של האמנות. היא מאמינה בעבודה סיזיפית , ויוצרת לכל אורך הדרך סתירות ופרדוקסים. מטילה ספק. המבנים לנצח רעועים, לא מושלמים, קטועים. היא אינה פועלת לפי נוסחאות ולפי לוגיקה מאורגנת.
החלל הפנימי של המבנה דחוס יותר, כאנלוגיה לפנים המערה. על קירותיו מוקרנים דימויים איטיים של מקום הרוס ומפורק, כשברי זיכרונות, מקום שאינו מקום ספציפי אלא מתפקד כמקום מנטאלי. כך תהליכי היזכרות ותהליכי הדמיה נקשרים ומובילים את הנרטיב הוויזואלי והרגשי של העבודה. עבודה שמתרחשת כתהליך שינוי והסתגלות למקום, והתבוננות ממרחק אל המרכז.
הבחירה לבוא לעבוד בגלריה בבארי, בחלל פריפריאלי המרוחק מהמרכז, אינה מקרית זוהי בחירה מודעת שיש בה נקיטת עמדה ושמירה על אחרות: לא להטמע בזרם, לא לדבר כמו כולם. להמשיך לשרוד בהתחברות עם המקומות והאנשים ה"לא נראים".
המתח למול המקום, בארי, השייכות הישראלית בין מרכז לפריפריה ובין זהות אישית לקולקטיבית מטעין את העבודה בתחושת כורח הישרדותי.
זיוה ילין – אוצרת התערוכה
תערוכות בעבר
2008
- מיכל כרמון: על מבנים ואנשים - זיכרון קיבוצי
- לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה
- חיים גל און – אביב 2008
- אוסקר אבוש: דרך חברון מתחת לגשר, 2006
- מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל: בטון ומלט – על חזור
- אלעד קופלר: ספינת השוטים
- קרן גלר: מיצב וידיאו
- בוגרי אמנות מעלה הבשור 2008
- רגיעה, תערוכת אמני אשכול, חול המועד סוכות, 14.10.2008
- אדם קלדרון: דבורים, נובמבר 2008
- נעמי בריקמן וקוקן ארגון, דצמבר 2008
2009
- פתחו את השער – מאה שנים לקיבוץ, ינואר 2009
- ורד ואילי לוי: סט קומפלט, מרץ 2009
- ליאב מזרחי, מיכל ארז ומריקה היינץ הוק, אפריל 2009
- פולחן האש – כתובות אש ומפגני אש בקיבוץ, מאי 2009
- רועי דרסטין וירון אתר, יוני 2009
- בוגרי אמנות מעלה הבשור 2009, יולי 2009
- בוגרי המכללה האקדמית ספיר 2009, אוגוסט 2009