הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
||
| + | =='''רועי דרסטין וירון אתר '''== |
||
| − | =='''פולחן האש – כתובות אש ומפגני אש בקיבוץ'''== |
||
| − | ''' |
+ | '''6.2009''' |
| + | בשבת של שבועות נפתח החלל הלבן של הגלריה בבארי וקלט לתוכו את עבודותיו גדולות המימדים של רועי דרסטין. העבודות נדדו מהסטודיו בתל אביב עד לגלריה הדרומית בחפשן אחר חלל רחב ידיים וגבוה דיו שיכיל אותן. לצורך המעבר פורקו העבודות והורכבו מחדש, וחלקן מוצגות כאן בחלקיהן. |
||
| − | [[תמונה:Yoram_B.jpg|thumb|400px|יורם בלומנקרנץ: "מנחביר לבארי"]] |
||
| + | רועי דרסטין יוצר ציורים בצורות לא רגולאריות, המורכבים מחיבור של מספר בדים זה ליד זה. הפורמטים שנוצרים מהווים מעין צורות סמלים מונומנטאליים, כמעט פאשיסטיים, שיש בהם מצד אחד יופי מהפנט ומצד שני משהו מאיים. אתה עומד מולם משתאה, כמו מול צמח טורף....הגודל העצום משדר אלימות וכח, אך מכיל בתוכו גם תוהו ובוהו שיש בו גם קטעים של רוך ו"נשיות". |
||
| − | התערוכה הנפתחת בגלריה בבארי באחד במאי 2009 עוסקת בטקסי מפקד האש בבארי ובתנועה הקיבוצית בכלל והיא אחת מעשרות תערוכות הנפתחות ברחבי הארץ בחודש מאי תחת הכותרת "מדרש קיבוץ", כמחווה למאה שנים לתנועה הקיבוצית, מתוך מטרה לחדד את המבט המחודש בקיבוץ, בערכי היסוד שלו וברלוונטיות שלו לחיינו היום. |
||
| + | רועי דרסטיין אוהב לחלק את הדימויים שלו לנשיים וגבריים. הדימויים הגבריים הם אלו שמאזכרים סמלים לאומיים-צבאיים, סמלי יחידות, שהוצאו מהקשרם, כמו הנשר, הפנתר, ציפור הלובסטר. גם הצורות הגיאומטריות בעלות הקווים הישרים והזוויות החדות הן גבריות. לעומתם הדימויים הנשיים באים לידי ביטוי בנופים , בדימויי הצמחים והעצים, באורנמנטיקה, ובאזכורים של דמויות נשיות שאנוסות לתוך הצורות הגיאומטריות שסוגרות אותן. |
||
| − | החג הגדול ביותר בקיבוץ בארי הוא בר-המצווה, על כך אין עוררין, ומה ששומר אותו ככזה הוא מפקד האש העצום בוואדי הסמוך לקיבוץ, טקס הכניסה של בני כיתה ז' לחטיבה. זוהי מסורת בני הנעורים וגאוותם עליו, שריד מפואר מ"הקיבוץ של פעם" שבמקום לדעוך רק הולך ומתגבר.<br/> |
||
| + | הציור משקף תהליך של בניה והרס ובנייה מחדש. אלימות מול רוגע, שליטה מול חוסר שליטה. חיבור של אירועים ופעולות ציוריות על הבד, יוצר מפגש אלים ומרגש וחוויה חושית ואמוציונאלית. לעיתים הג'סטות הציוריות חזקות יותר מהדימויים עצמם. רועי דרסטין משתמש בשפה ציורית אקלקטית שלוקחת ממסורות המופשט האמריקאי, מהאקשיין פיינטינג (אומנות הפעולה), ממלביץ', ועוברת דרך ה"בד פיינטינג" (הציור הרע) של שנות ה-80 ומבצבצים פה גם גרבוז ומיכאל סגן-כהן הישראלים ועל הכל בולט פה פרנק סטלה האמריקאי עם הפוליגנים הלא רגולארים שלו משנות השישים והשבעים... מין שעטנז חזק ואקספרסיבי שברגע הראשון מבהיל וכמעט דוחה, אך לאט לאט אתה מגלה בו סדר והרמוניה מסוימת ומתחיל להתאהב בו. הציור של רועי דרסטין דורש זמן להסתגלות אליו, זמן לשוטט בו ולגלות אותו, ולמצוא בו את היופי לצד הכוחניות המתפרצת והרעננות. |
||
| − | התערוכה בגלריה מעלה את נושא פולחן האש המקומי והקיבוצי ובוחנת אותו במבט אומנותי-תרבותי דרך עיניהם של מספר אמנים העוסקים בתחום זה מכבר: '''ענת מסד, ישראל רבינוביץ, יורם בלומנקרנץ, הילה לולו לין''' ו'''קבוצת זיק'''. פולחן האש, שמקורו הקדום במדורת השבט, בטקסים ובהשבעות, עובד באופן מיידי על החושים, יוצר תחושת השתייכות לקבוצה ומעצים את החיבור למקום. מה מקומו בחיינו היום? מדי שנה עולים קולות הקוראים לביטול מפקד האש, הטוענים שכבר מזמן אינו רלוונטי לחיינו היום, ואחרים הנאחזים בו כבמסורת מקודשת, שאל לנו לפרק אותה, בטענה כי זוהי חוויה ייחודית לבני הנוער שלנו וחלק בלתי נפרד מהוויית המקום.<br/> |
||
| + | זה לא ציור שמתמסר מהר. |
||
| − | התערוכה פונה בראש ובראשונה לקהילת תושבי קיבוץ בארי, שהשאלות שהיא מעלה הן חלק משגרת יומו. אך לא רק חברי ותושבי בארי הם הקהל שיתעניין בה, אלא גם תושבי הקיבוצים הסמוכים לבארי שפוקדים את הגלריה, וגם אצלם נהוג עדיין (אם כי במינון נמוך יותר) מפקד האש עם ההילה שלו הבלתי נכחדת. צופים שיבואו מרקע עירוני יזדהו בודאי ויקשרו את הנושא למפקדי האש של תנועות הנוער. כלומר – פולחן האש הוא מוטיב ישראלי ולא רק קיבוצי, אך בקיבוצים הוא השתמר בצורתו הטהורה והתחזק מאוד, בעיקר בקיבוצי "הקיבוץ המאוחד" המבוססים והגדולים, כמו קיבוץ בארי.<br/> |
||
| + | בחדר ההקרנה מוצגת עבודת הוידיאו של ירון אתר "אני הוא הצלם". העבודה חושפת את האדם העומד מאחורי המצלמה, הלא הוא הצלם, ש"נתפס בשעת מעשה" ונחקר לעומק בוידיאו תיעודי העשוי משבע תמונות סטילס הנעות על פני גופו, לבושו ומצלמתו של הצלם. הצלם נתפס כשהוא כפוף מעט, הבעת פניו מרוכזת במה שרואות עיניו במצלמתו, כאותו צייד המשחר לטרף ומחפש אחר הרגע המושלם. האופן בו העדשה כביכול נעה על פני כל גופו, יש בו משהו פולשני. ירון אתר מציג פורטרט עצמי שלו שיש בו מין האירוני ומין ההומור העצמי, אך גם מזכיר סרטי זיכרון ואבל על המת. הוא משתמש במודע במדיום של "הדימוי הנע" בתוך הוידיאו, כלומר הוא משלב צילומי סטילס ומניע אותם ומחיה אותם כאילו היו בתנועה ובכך חוקר את הפערים בין הצילום לוידיאו. הטכניקה הזו מוכרת לנו מעולם המצגות והאירועים, וירון אתר מכניס אותה לתוך סרטי הוידיאו שלו ויוצר ממנה אומנות. |
||
| − | האמנים המציגים בתערוכה מביאים מבט מבחוץ, לא של בני המקום, על התופעה, ולכן בכוחם להעשיר את הקהילה המקומית, להעלות שאלות ולהציב מראה שקשה לבני המקום להעמיד אותה לפניהם. חלקם בני קיבוץ בעצמם או שעזבו את הקיבוץ, כמו הילה לולו לין וענת מסד, והאחרים קרובים לקיבוץ ועברו בו למספר שנים, כמו ישראל רבינוביץ.<br/> |
||
| + | הוידיאו מלווה בשיר "the wind of change" המהווה שיר קינה לאמן אשר בחר להיות צלם והפעם הוא זה שמת, כמו הדימויים ה"מתים" השמורים היטב במצלמתו. לקראת סוף השיר, עולה המצלמה לקטע של שמיים , ועליהם נכתבות מילות השיר בסגנון של קריוקי , קיטשי ומרגש, בו הוא בוחר להדגיש רק חלק מהמשפטים המושמעים בשיר. כל זה חלק מאותה הצגה עצמית אירונית של דמותו של האמן-הצלם שבוחר לעצמו במקרה זה את האופן בו הוא חושף לפנינו את עצמו ובו בזמן הוא מתדיין מהצד על הדימוי של הצלם כצלם ועל הצילום כדימוי מת. על כל אלו שורה קלילות קליפית והצופה מוצא עצמו מסתכל בלופ של ירון אתר שוב ושוב. |
||
| − | '''יורם בלומנקרנץ''' מגלם את האנטיתזה לדמות הקיבוצניק – הוא גדל בשכונת שפירא בדרום תל אביב ולכן מעניינת ההסתכלות שלו על התופעה שבעתיים. '''קבוצת זיק''', עם עבודתם "ליקוי", מצטרפת לתערוכה מתוך עניין פירומאני משותף בפולחן האש על כל מרכיביו. לא יכולנו לעסוק בנושא זה ולהתעלם מתופעת זיק באמנות הישראלית, שאין כמותה עוסקת באש ובפולחנה, בכוחה של הקבוצה ושל עבודת הצוות. למעשה יש הרבה מן המשותף באופן העבודה בין קבוצת זיק לבין קבוצת הנערים, "צוות בר-המצווה" חדור גאוות היחידה והאמביציה להבעיר את הוואדי בכתובות אש ובפירוטכניקה מיוחדת, ולעלות על קודמיהם מלפני שנה.<br/> |
||
| − | [[תמונה:Israel_R.jpg|thumb|right|330px|ישראל רבינוביץ: "וירושלים"]] |
||
| − | [[תמונה:Zik.jpg|right|thumb|440px|קבוצת זיק: "פולחן האש"]] |
||
| − | '''ישראל רבינוביץ''' בעבודותיו מתייחס לפוטנציאל השריפה של האש שעשויה לכלות את הערכים אותם היא מתיימרת להעלות. הוא כותב: |
||
| − | " יד ביד, עלה והגשם, שלום וביטחון, סיסמאות של אש אותן הדלקנו בטקסי חונכות בתנועה, בקיבוץ ואפילו בצבא. "כתובות אש" – מילים לוהבות שנחקקו בתום ואמונה אל תוך לילות נעורינו. האמנו אז בכוחה של הלהבה שבידינו לשנות סדרי בראשית וכי ביכולתה לכונן עולם טוב וצודק יותר, אך לאש תחביר משלה וריטואל תימרות העשן, אותו הצתנו ביד בוטחת, החל לחרוג מן השורות ולחרוך בדרכו ערכי מוסר, לשרוף אמונות בצדקת הדרך ולהבעיר ארץ על יושביה."<br/> |
||
| − | [[תמונה:Anat_M.jpg|thumb|right|200px|ענת מסד: "בדמה בדמעה"]] |
||
| − | בתערוכה מציג רבינוביץ מספר פסלים מתוך הסדרה "נפש יהודי הומייה" 2009, בה הוא מטפל בהמנון הלאומי, ב"תקווה", תוך שהוא מפרק אותה למילים והברות הכתובות ככתובות אש. פרגמנטים של תקווה על האש, מילים בוערות בין שברי עבר... והנפש עדיין הומייה...<br/> |
||
| − | '''ענת מסד''' בעבודותיה נקרעת בין הפרטי לציבורי. העיסוק בזיכרון מהווה מרכיב בולט ומשמעותי בהבניית הזהות הקולקטיבית הישראלית, שבמרכזה עומד הטקס, מפגן האש. מסד עוסקת בעוצמת מופע האש, בפולחן התיאטרלי שמשמר את זכר המוות ע"י הסמליות של מילים בודדות שאוצרות בתוכן את משקעי השואה ואת האתוס הציוני. היא מתייחסת למיתוסים לאומיים שהזהות הישראלית מצד אחד מקדשת, ומצד שני מנפצת.<br/> |
||
| − | [[תמונה:Hila_L.jpg|thumb|300px|הילה לולו לין: "הלב הבוער"]] |
||
| − | לעומתה '''הילה לולו לין''', בעבודת הוידיאו שלה "הלב הבוער", מתבוננת בפולחן האש, בטקסים הקולקטיביים, מבחוץ, כאאוטסיידרית שלא שייכת. הלב הבוער מכריז על היותו אישי, אנטי לכל קולקטיביות וחף מכל לאומיות. הוא צועק את היותו לב בוער של אדם אחד, כאב האהבה לא יכול להיות מולאם ולהשתייך לקולקטיב. הילה לולו לין מנכסת לעצמה את השפה והסמלים הלאומיים בחברה הישראלית בה גדלה ומשתמשת בהם לצורך אמירה פרטית, אישית, פיוטית ואנטי ממסדית.<br/> |
||
| − | '''יורם בלומנקרנץ''' בעבודתו "מנחביר לבארי" מייצג עמדה פוליטית רדיקאלית. העבודה מתארת את האלימות הגלומה בחילופי הבעלויות על האדמה, כמו את הקושי הגלום בחילופי השמות והמעבר משפה לשפה. מפקדי האש בתנועות הנוער ובקיבוצים יש בהם משום החלפת הטקסיות הדתית בפגאניזם לאומי חדש, נגדו יוצא יורם בלומנקרנץ בעבודתו.<br/> |
||
| − | |||
| − | התערוכה מציפה לחלל שאלות וצפוי שתעורר ברחוב הקיבוצי תסיסה… זוהי מטרתה האמיתית. מוטב שנסתכל על עצמנו ועל המסורות שלנו בעין מפוקחת ונהרהר בהן לעיתים. |
||
זיוה ילין – אוצרת התערוכה |
זיוה ילין – אוצרת התערוכה |
||
גרסה מ־10:56, 2 ביוני 2009
רועי דרסטין וירון אתר
6.2009
בשבת של שבועות נפתח החלל הלבן של הגלריה בבארי וקלט לתוכו את עבודותיו גדולות המימדים של רועי דרסטין. העבודות נדדו מהסטודיו בתל אביב עד לגלריה הדרומית בחפשן אחר חלל רחב ידיים וגבוה דיו שיכיל אותן. לצורך המעבר פורקו העבודות והורכבו מחדש, וחלקן מוצגות כאן בחלקיהן. רועי דרסטין יוצר ציורים בצורות לא רגולאריות, המורכבים מחיבור של מספר בדים זה ליד זה. הפורמטים שנוצרים מהווים מעין צורות סמלים מונומנטאליים, כמעט פאשיסטיים, שיש בהם מצד אחד יופי מהפנט ומצד שני משהו מאיים. אתה עומד מולם משתאה, כמו מול צמח טורף....הגודל העצום משדר אלימות וכח, אך מכיל בתוכו גם תוהו ובוהו שיש בו גם קטעים של רוך ו"נשיות". רועי דרסטיין אוהב לחלק את הדימויים שלו לנשיים וגבריים. הדימויים הגבריים הם אלו שמאזכרים סמלים לאומיים-צבאיים, סמלי יחידות, שהוצאו מהקשרם, כמו הנשר, הפנתר, ציפור הלובסטר. גם הצורות הגיאומטריות בעלות הקווים הישרים והזוויות החדות הן גבריות. לעומתם הדימויים הנשיים באים לידי ביטוי בנופים , בדימויי הצמחים והעצים, באורנמנטיקה, ובאזכורים של דמויות נשיות שאנוסות לתוך הצורות הגיאומטריות שסוגרות אותן. הציור משקף תהליך של בניה והרס ובנייה מחדש. אלימות מול רוגע, שליטה מול חוסר שליטה. חיבור של אירועים ופעולות ציוריות על הבד, יוצר מפגש אלים ומרגש וחוויה חושית ואמוציונאלית. לעיתים הג'סטות הציוריות חזקות יותר מהדימויים עצמם. רועי דרסטין משתמש בשפה ציורית אקלקטית שלוקחת ממסורות המופשט האמריקאי, מהאקשיין פיינטינג (אומנות הפעולה), ממלביץ', ועוברת דרך ה"בד פיינטינג" (הציור הרע) של שנות ה-80 ומבצבצים פה גם גרבוז ומיכאל סגן-כהן הישראלים ועל הכל בולט פה פרנק סטלה האמריקאי עם הפוליגנים הלא רגולארים שלו משנות השישים והשבעים... מין שעטנז חזק ואקספרסיבי שברגע הראשון מבהיל וכמעט דוחה, אך לאט לאט אתה מגלה בו סדר והרמוניה מסוימת ומתחיל להתאהב בו. הציור של רועי דרסטין דורש זמן להסתגלות אליו, זמן לשוטט בו ולגלות אותו, ולמצוא בו את היופי לצד הכוחניות המתפרצת והרעננות. זה לא ציור שמתמסר מהר. בחדר ההקרנה מוצגת עבודת הוידיאו של ירון אתר "אני הוא הצלם". העבודה חושפת את האדם העומד מאחורי המצלמה, הלא הוא הצלם, ש"נתפס בשעת מעשה" ונחקר לעומק בוידיאו תיעודי העשוי משבע תמונות סטילס הנעות על פני גופו, לבושו ומצלמתו של הצלם. הצלם נתפס כשהוא כפוף מעט, הבעת פניו מרוכזת במה שרואות עיניו במצלמתו, כאותו צייד המשחר לטרף ומחפש אחר הרגע המושלם. האופן בו העדשה כביכול נעה על פני כל גופו, יש בו משהו פולשני. ירון אתר מציג פורטרט עצמי שלו שיש בו מין האירוני ומין ההומור העצמי, אך גם מזכיר סרטי זיכרון ואבל על המת. הוא משתמש במודע במדיום של "הדימוי הנע" בתוך הוידיאו, כלומר הוא משלב צילומי סטילס ומניע אותם ומחיה אותם כאילו היו בתנועה ובכך חוקר את הפערים בין הצילום לוידיאו. הטכניקה הזו מוכרת לנו מעולם המצגות והאירועים, וירון אתר מכניס אותה לתוך סרטי הוידיאו שלו ויוצר ממנה אומנות. הוידיאו מלווה בשיר "the wind of change" המהווה שיר קינה לאמן אשר בחר להיות צלם והפעם הוא זה שמת, כמו הדימויים ה"מתים" השמורים היטב במצלמתו. לקראת סוף השיר, עולה המצלמה לקטע של שמיים , ועליהם נכתבות מילות השיר בסגנון של קריוקי , קיטשי ומרגש, בו הוא בוחר להדגיש רק חלק מהמשפטים המושמעים בשיר. כל זה חלק מאותה הצגה עצמית אירונית של דמותו של האמן-הצלם שבוחר לעצמו במקרה זה את האופן בו הוא חושף לפנינו את עצמו ובו בזמן הוא מתדיין מהצד על הדימוי של הצלם כצלם ועל הצילום כדימוי מת. על כל אלו שורה קלילות קליפית והצופה מוצא עצמו מסתכל בלופ של ירון אתר שוב ושוב.
זיוה ילין – אוצרת התערוכה
תערוכות בעבר
2008
- מיכל כרמון: על מבנים ואנשים - זיכרון קיבוצי
- לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה
- חיים גל און – אביב 2008
- אוסקר אבוש: דרך חברון מתחת לגשר, 2006
- מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל: בטון ומלט – על חזור
- אלעד קופלר: ספינת השוטים
- קרן גלר: מיצב וידיאו
- בוגרי אמנות מעלה הבשור 2008
- רגיעה, תערוכת אמני אשכול, חול המועד סוכות, 14.10.2008
- אדם קלדרון: דבורים, נובמבר 2008
- נעמי בריקמן וקוקן ארגון, דצמבר 2008
2009
- פתחו את השער – מאה שנים לקיבוץ, ינואר 2009
- ורד ואילי לוי: סט קומפלט, מרץ 2009
- ליאב מזרחי, מיכל ארז ומריקה היינץ הוק, אפריל 2009
- פולחן האש – כתובות אש ומפגני אש בקיבוץ, מאי 2009