הפגזות על בארי
ההפגזה המצרית הראשונה (מתוך יומן)
ב-12:00 בצהרים החלה ההפגזה. זה היה ב-18 במאי 1948. הפגזים נחתו על החצר הקטנה. ארוחת הצהרים נעזבה בחפזה בחדר-האוכל ומצאנו מחסה בתעלות שלא נחפרו די צרכן ובמקלט היחידי שהיה. חלקי צינורות, שהיו מיועדים להנחת קו המים ושימשו עתה הגנה מפני צליפות, החלו לשרוק באוויר והוסיפו סכנה נוספת על פגזי המצרים. בשמונה בערב, לאחר שנדמו קולות הנפץ וירח מלא האיר אורו החיוור והמכסיף ושקט... דממה של אחרי... שקט מפחיד ומאיים... לקחתי מפוחית קטנה, חיבקתי אותה חזק בשתי ידי ומנגינות וניגונים שולחו לחלל ושברו את הדממה המעיקה. למחרת, חברים שאלו: "מי זה ניגן?" ... ואני, נשארתי עם סודי וניגוני.
ההפגזה האחרונה (מתוך יומן)
ראש השנה תש"ט. נחביר. הפגזה של המצרים על הנקודה. פגז נחת בעמדת חול, עמדה שחלשה על המטע הקטן ועל כל השטח עד מכרות הגפרית. בעמדה היה באותו זמן יצחק בן-יהודה, עם כלבו "ליי". יצחק נהרג... קברנו אותו בבית הקברות הקטן ליד הנקודה. "ליי", שהיה כלב בוקסר יפה וגדול, היה קשור ליצחק. כל בוקר, מאז ההלוויה, היה הכלב הולך ורובץ ליד תלולית העפר, קברו של יצחק, ובערב, עם הדמדומים, היה חוזר לחצר הקיבוץ. כך חזר הדבר ונשנה כמה שבועות. ביום האחרון חזר "ליי" הביתה כשהוא חוצה את האזור הממוקש, עלה על מוקש ונפצע אנושות. הכלב ילל ונשא את עיניו אלינו. אנו עמדנו מחוץ לגדר בתוך הנקודה. בשארית כוחותיו זחל, כשהוא זב דם אל מותו...
חיים חוטר-ישי
____
ההפצצה על נחביר
מחלקת הפלמ"ח ממשלט הגופרית, נשלחה להשתתף בכיבוש באר-שבע. במקומם הגיעה מחלקה של עולים דוברי צרפתית. קיבלתי את הפיקוד על המשלט ויחד איתי עברו למשלט - לזר, וכסלר, ויהושע גרוספטר. כל אחד קיבל פיקוד על גזרה. המטוסים המצריים טסו מעלינו מדי יום צפונה להפצצות מבלי להתעכב. אך יום אחד המטוסים המצריים עשו סיבוב לאחור והטילו פצצות על נחביר. לאחר מכן נודע לנו שפצצה אחת נפלה על חפירה שהיו בה חביות דלק. למרבה המזל הדלק לא נדלק וגם מהאנשים שהיו במקלחת באותה שעה, איש לא נפגע.
ההפגזה מתל-ג'אמה
לאחר כיבוש באר-שבע היה שקט יחסי וכולם ישבו במשלט הגופרית בחוסר מעשה. התחלנו לצאת עם מחצית המחלקה לאימון הפרט. יהושע גרוספטר וזאב וכסלר יצאו גם הם. משהתקרבנו לתל-ג'אמה ניתך עלינו מטר צרורות ואחר כך - הפגזה שהייתה קרובה מאד אלינו. התל היה משלטם של ה"אחים המוסלמים" וראינו אותם מתקרבים לעברנו. באין ברירה, התחלקנו לשתי קבוצות. קבוצה אחת נסוגה והשנייה נשארה איתי לחיפוי. אחר כך נסוגה גם הקבוצה השנייה. הפגזים המשיכו לרדוף אותנו לאורך הדרך, אך הצלחנו לצאת משם שלמים ובריאים.
הפגזות על בארי - ב–18 במאי 1948 החלה ההפגזה המצרית הראשונה על נחאביר. ההפגזות נמשכו לסירוגין בזמן מלחמת העצמאות, והאחרונה היתה בראש השנה תש"ט (4.10.1948), בה נהרג יצחק בן–יהודה ז"ל.
לאחר המעבר לאדמות ווחידאת, "זכה" קיבוץ בארי לכמה הפגזות נוספות. ב–28 באוגוסט 1955, כאשר נפל פגז בשדה הכותנה. בדרך מקרה שהו בשטח ילדי הגן ובני החטיבה מקיבוץ אפק, שבאו לעזור בקטיף הכותנה.
הפגזה נוספת על הקיבוץ היתה עם פרוץ מלחמת ששת הימים, בה נפגעו גן "שקד" ומספר דירות. שתי ההפגזות באו מכיוון העיר עזה ולא היו פגיעות בנפש.
בשנים 2006-2008 נחתו בתחום הקבוץ מספר טילי קאסם שנורו מרצועת עזה.
בשנים 2008-2014 נפלו קסאמים נוספים בסביבות הקיבוץ ובתוכו במסגרת המבצעים "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן".
במאי 2021 במהלך מבצע ״שומר החומות״ נפלו מספר טילים בתחום הקיבוץ וטיל אחד חדר לדפוס בארי. עובד אחד נפצע קל, נפער חור בגג עם הרס רב מתחתיו. הדפוס חזר לעבודה מיידית.
הסיפורון השמונה־עשר: התחפרות, שירה מעודדת ופגיעה
במהלך החודשים של 1948 הופגזה
נחביר שוב ושוב. התותחים שהוצבו על
עָלִי מונטאר, גבעה גבוהה במזרח עזה,
כוונו – בין היתר – אלינו. המטרה של
המטווחים הייתה פגיעה במגדל המים.
המעקה בראש המגדל אכן ניזוק, אך
אספקת המים לא שובשה.
נחביר "עילית", על צריפיה, נהרסה
בהדרגה. בו בזמן מוגנו העמדות סביב
הגדר ונחפרו מקלטים שחוברו ברשת
של תעלות קשר. החיים מתחת לפני
הקרקע הפכו לשיגרה.
באחד הימים זכינו לביקור נדיר.
ה"צ'יזבטרון" – להקת הבידור של
הפלמ"ח – הגיעה אלינו. להקה זו
פקדה ישובים ומוצבים מבודדים כדי
להרים את המוראל. חברי הלהקה,
מלווים באקורדיון, שרו בהתלהבות
את הפזמונים המוכרים כשכל הנוכחים
מצטרפים לשירה.
אחרי שחברי הלהקה נפרדו מאתנו
ויצאו לדרך במשאית אירע פיצוץ
חזק. המשאית עלתה על מוקש. אהלה
הלוי, בת זוגו של שייקה אופיר, נפצעה
קשה ברגלה. אנשים נוספים נפצעו קל.
היה זה סוף עגום למפגש של הנאה
והתרוממות רוח.