מחלקת בארי
הסיפורון השנים־עשר: קו המים ובעיה
קו המים המערבי (היה גם קו מזרחי)
חולל תמורות באזור: דרך העפר הצמודה
לו היוותה תחליף לכביש החוצה את
עזה. התאפשרה הקמת קבוץ חדש -
סעד - ביוני 1947. והעיקר - סופקו מים
לישובים. הבעיה היתה הפגיעות של הקו.
לא היה קשה לחפור לעומק לא רב, להניח
מוקשים ולפוצץ אותו. חברי הקבוצים
נאלצו לסייר ולאבטח, במידת האפשר,
את תקינות הקו, לא תמיד בהצלחה.
הצופה התורן מעל מגדל המים בנחביר
הבחין - חסר אונים - באנשים שחיבלו
בקו לאור היום. הזרמת המים הופסקה.
כאשר אזלו המים שודרה הודעה למטה
בניר־עם. הקו תוקן, הזרמת המים חודשה
עד הפעם הבאה, ו...חוזר חלילה.
ביולי 1947 הגיעו לנגב הפלמ"חניקים
שבאו לתגבר את תושביו. נפתח פרק
חדש, לא פחות סוער.
וכך נכתב בחוברת "הגדוד השמיני":
"הנקודות בנגב היו כולן כרובן מבודדות.
כולן תבעו כוחות נוספים לצורכי
ההגנה. לתגבורו של הנגב הורדה אליו
ב־29.11.1947 פלוגה ב' של הגדוד השני
של הפלמ"ח. הפלוגה ירדה לשבועיים
"בלבד" אולם נשארה קבע והיוותה
לאחר מכן את המסד לגדוד השמיני.
היורדים לנגב, קומץ אנשים, זינקו בבת
אחת לתוך תוכה של המערכה באמצעי
תחבורה דלים ביותר ובנשק מועט. הגדוד
עשה את שלו בצנעה (ועתוני אותם
ימים כמעט ולא דיווחו על עלילותיו):
שיירות מזון לנקודות מנותקות, מים
שהוזרמו דרך הקו והגיעו ליעדם, חומרי
ביצורים שהובאו לישובים וביצורים
שהוקמו בעמל רב, סיורים תדירים בדרכי
העפר הארוכות. מעשים אפורים אלה
הם שאפשרו לישובים הדלים להפוך
למבצרים בפני המתקיף והפולש הזר. הם
שהבטיחו שהעמדות הקדומניות של עם
ישראל לא תעזבנה".
מחלקת בארי - מחלקה מהרזרבה ההתישבותית של הפלמ"ח, שהוצבה בנחאביר בתחילת מלחמת העצמאות. תפקידה היה לחזק את מערכת ההגנה של נחאביר. עסקו בשמירה על הקוצרים בשדות, על קו המים ועל קשר עם הישובים השכנים. השתתפו בכיבוש הכפר הערבי בריר (ברור–חיל כיום).
