קו המים מניר-עם

מתוך Wikibbutz
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת קו המים מניר-עם (מתוך "העשרות בעקבות הבודדות", חוברת בעריכת רנה הברון, 1977)

קו המים מניר–עם - בקידוחים שנעשו ע"י חברת "מקורות" באזור גבר–עם וניר–עם, נתגלו מי תהום מתוקים. הוחלט להניח צינור 6 אינטש, שיוליך את המים לישובים הדרומיים והעבודה בוצעה ע"י חב' "סולל בונה". היא החלה בדצמבר 1946 ונסתיימה בספטמבר 1947. בסוף אותה שנה החלו הערבים להתנכל לצינור המים ולחבל בו ואספקת המים לישובים שובשה. אנשי הישובים פיטרלו לאורך הקווים, בעזרת "חיות הנגב", אך לא יכלו למנוע את החבלות. מדי פעם תיקנו את הקווים ומילאו את הבריכות במים, עד לחבלה הבאה.

מטילים מים ליד צינורות המים של קו ניר-עם
מניחים את קו המים לנחביר

הסיפורון השישי: הצמד הבלתי נפרד - מים ובטחון

Sipuronim Logo.jpg

ב־ 1943 גילה הגיאולוג פרופ' ליאו פיקרד בניר–עם מאגר גדול של מי תהום. מהנדס המים שמחה בלאס, שחזה את הנולד, רכש באנגליה ב־1946 "מציאה": צינורות של 6 צול שנותרו ממערכת כיבוי האש של לונדון במלחמת העולם השניה. התגלית והרכישה הנ"ל אפשרו את תכנון וביצוע ההתיישבות בנגב הצפוני.
בדצמבר 1946 החלה החפירה והחיבור של קווי המים. היתה זו משימה לא קלה: בחירת הנתיבים לאורך דרכי העפר (שנחשבו לאדמה ממשלתית) והבטחה לספק מי שתיה לבדואים, כדי לרכך את התנגדותם. העבודה נמשכה 10 חודשים ונסתיימה בספטמבר 1947. בשנה זו נבנו בנחביר ע"י "סולל בונה" שני מבנים חשובים: בית הבטחון ומגדל המים. בית הבטחון אמור היה להגן בפני הפגזות והפצצות מן האוויר, המגדל איפשר אגירת מים לשעת חֵרום.
מישהו הגה את הרעיון לנצל צינורות שנותרו אחר השלמת קו המים, כדי לעבות את גדר התיל. פגז שפגע בצינורות, גרם להתרסקותם, והרסיסים שנפוצו סיכנו את חיי האנשים. “חומת" הצינורות פורקה כיוון שלא תרמה לבטחון, אלא להיפך.

רינה הברון (מתוך "מסע אל העבר" - 20 סיפורונים)