מים
מים - עם העליה להתיישבות, הובילו את המים מבארות יצחק לנחאביר, בחביות על גבי עגלה רתומה לפרד. לאחר מכן הובילו את המים (באותה שיטה) מהבאר של השייח' עלי. בשלב נוסף נרכשה משאית "פורד" ישנה, העמיסו עליה מיכל של 4 מ"ק והובילו מים מיד–מרדכי, לשתיה ולהשקיית השתילים ביעור. באוגוסט 1947 נסתיימה הנחת קו המים הראשון ("6), שהוביל מים מניר–עם לנחאביר. עם המעבר לבארי החדשה, החלו בהנחת קו המים ירקון נגב, שחובר לאחר מכן למוביל הארצי. ב–1982 נבנה בנחל גרר מאגר וב–1984, נחנכה באר מים מליחים, בחלקה צפונית של שטחי בארי. ס"ה כמות המים העומדת לרשות בארי בשנה כ–3,550,000 מ"ק.
הסיפורון השני: מים מלוחים ובצורת
חלפו שבועיים מאז יום העלייה
ואספקת המים עלתה דרגה. מגדרה
הגיעו עגלה ושתי פרדות: נגבה וגלילה.
המים הובאו מן הבאר של בארות יצחק
בתוך מֵכל שתכולתו קוב. בנחביר נבנה
מגדל ועליו הוצב מֵכל בגודל דומה. את
המים העלו חברים כשהם עומדים על
סולם ומעבירים את הדליים מאחד לשני
עד פתח המֵכל העליון.
אלא ש...מי הבאר של בארות יצחק היו
מלוחים, כ-800 מיליגרם לליטר, והיו
שהתלוצצו כי בחופשות בצפון הוסיפו
מלח למי השתיה.
ארוח הבדואים והבריטים שבאו לבקר
השתפר גם הוא. בפינה הצפון-מערבית,
סמוך לגדר, הוקם אוהל אורחים –
מַדָאפֶה – בו קיבלו את פניהם. המארח
היה המוכתר (משה הלר ואחריו רפאל
צורני).
היחסים עם שכנינו באותה עת היו
טובים. ביקשנו להכיר אותם ואת
אורח חייהם. הוזמנו לבקרם במאהלים
שלהם ואף התארחנו בחתונה בדואית
מסורתית.
אולם קבלת הפנים שערך לנו הנגב
באותה שנה היתה עגומה. בראשית
העונה ירדו 90 מ"מ גשם ולא יספו.
השדה שנזרע ונבט, קמל – לדאבון לבנו.