המעבר מנחביר לבארי

המעבר לאדמות בארי

"כשנגמרה המלחמה בדקנו אפשרויות לעבור לאדמות מישוריות. בעניין זה חלוקות הדעות בין הוותיקים. אני זוכר אסיפה שבה החליטו חד–משמעית: אנחנו נשארים בנגב, נזוז את המינימום ההכרחי. אין מה לעשות, היינו חלוצים, אידיאליסטים. אחרי שנערכה אותה אסיפה יצאנו, קבוצה של חברים, לחפש את האדמה הלא–מחורצת הכי קרובה שיש. נסענו על פלטפורמה. הגענו בערך עד למקום בו עומד היום השער של בית הקברות. הסתכלנו וראינו שטח ישר. הולכים קצת, רואים שלושה בתים בנויים מבלוקים. אלה היו בתים שבנה בדואי. חשבנו: הבדואי מכיר את השטח, את העונה, את משטר הרוחות. אם הוא בנה לו בית פה, הוא ודאי החליט שזה המקום הטוב ביותר. בואו נגור פה. וכך הוחלט."(מזיכרונות בבל וחיה'לה לב, ההורים הצעירים של הילד הראשון של בארי).

ראובן קלמר, מתוך שיחת קיבוץ, 1966

במרץ 1949 מתחילה ההעברה לנקודה החדשה. "ההעברה" כללה את הכנת המקום עצמו, שיפוץ בתי האבן והכנתם למגורים, הקמת צריפים וגדר, העברת המיטלטלים מנחביר, ומבצע העברת הנשים, הילדים והמשק מגדרה. מלבד כל אלה, כללה ההעברה גם את חמש גופות חללי המלחמה בנחביר.

מתוך "שיחת קיבוץ" בהוצאת קיבוץ בארי, 1996