הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
||
| + | =='''ליאב מזרחי''', '''מיכל ארז''' ו'''מריקה היינץ הוק'''== |
||
| − | =='''ורד ואילי לוי: סט קומפלט'''== |
||
| + | הגלריה בבארי שמחה לארח תערוכה חדשה של שלושה אמנים: |
||
| − | '''מרץ 2009''' |
||
| + | '''ליאב מזרחי''', '''מיכל ארז''' ו'''מריקה היינץ הוק'''. |
||
| − | |||
| + | בעבודות הנייר החדשות של ליאב מזרחי, בונה מזרחי לסתות של דגים טורפים, כרישים ויצורים אחרים בעלי אופי מורבידי המתמוססים אל תוך הקיר המקבל את פני הצופים. בתערוכה זו מעמיק ליאב מזרחי את עיסוקו בעולם הטבע ובעלי החיים . בעבודות המוקדמות הופיעו הצבאים, שסימלו באיקונוגרפיה הנוצרית את התגלותו של ישו הקורבן המקודש והצטרפו לחיות נטרפות אחרות. בהמשך חל מפנה חד בנקודת מבטו של מזרחי והוא החל ליצור ייצוגים של הטורפים ולא של הנטרפים: הקורבן הפך למקרבן. הציפור המתה החליפה מקומה לציפור טרף... הכרישים היוצאים מהקיר עם שיניהם החדות הטורפות חושפים פעולה אגרסיבית כוחנית, אקט אלים שעובר לצופה דרך פילטר מרוכך ועדין, באמצעות בנייה ועיצוב בנייר לבן, חומר פשוט ויומיומי, שהאמן מצליח להאדיר אותו ולהפוך אותו לסימן ההיכר שלו. לסתות הכרישים והדגים שעל הקיר מעלים על הדעת מאובנים ארכיאולוגיים, גם הם מתקשרים לעולם הדומם של המוות, לזיכרון שנשאר אחרי הכל. האמן מדמה את חלל הגלריה כפני מוזיאון לטבע, ומציב על שני פודיומים מעין שרידי גבישים , קריסטלים עם פנינים בקצותיהם, כשגם אלו עשויים להפליא מנייר וסיכות. |
||
| − | [[תמונה:Vered_Levy.jpg|500px|thumb|אילי לוי: '''"דיבורים"''']] |
||
| + | עולמו האסתטי של ליאב מזרחי מושתת באופן מתעתע על אקטים אלימים הלקוחים מעולם הטבע, על מוות וארכיאולוגיה, המובא באופן נקי ומעודן באמצעות החומר הכי פשוט שיש: נייר לבן. כמו קוסם הוא מצליח בוירטואוזיות להקסים כל פעם מחדש. |
||
| − | |||
| + | מיכל ארז, בעבודתה "פינה", מתייחסת לפינת השינה בחדר הילדים בקיבוץ. פינת מיטה שמחוברת לארון, שמחובר למיטה ומעל כוננית- מנורה בסגנון מודרניסטי. פינת השינה התגלגלה לפינה בבית של מישהי מבוגרת. פינה קטנה ופרטית שהיא גם פינת מזבח, מקום לגור בתוכו, לנוח ולהתגונן וגם מקור עבודה בלתי פוסק. |
||
| − | "'''סט קומפלט'''", תערוכתן של '''ורד לוי''' ו'''אילי לוי''', עוסקת באשליה שיוצרת הנראות האידיאלית, בחלום על סט קומפלט (= מערכת כלים דומים מאותה משפחה שיוצרים דבר שלם) מול המציאות המורכבת. |
||
| + | המתח בין הדקורטיבי לשימושי, הכלאה בין דקורציה לחפצים ביתיים ורצון להנפיש כל אובייקט שנכנס לתחום הבית – מנחה את איסוף והכנת האובייקטים לתערוכה. |
||
| − | בחלל הגלריה תלויים באוויר סט של שולחן עץ מאיקאה וארבעה כסאות תואמים, מורמים ע"י כבלים. מנוע המחובר לכבלים יוצר תנועה החוזרת על עצמה של ירידה כלפי מטה וקריסה של המבנה ושוב התמתחות, התארגנות ועליה איטית כלפי מעלה, וחוזר חלילה עד הקריסה הבאה.<br/> |
||
| + | הפינה התהוותה מחפצים שנמצאו ברחוב ועברו "טיפול ביות" ומחפצים עשויים מלאכת יד שהובאו אליה או הוכנו במיוחד עבורה. |
||
| − | מהרהיטים ניטלת הפונקציונאליות שלהם, הם במצב של תנועה שמנטרלת את יכולת השימוש בהם, אך יחד עם זאת מכניסה בהם רוח חיים ומאנישה אותם.<br/> |
||
| + | מיכל ארז יוצרת עבודות פינה בגלריה ש"זוכרות" את הפינה ההיא מילדותה, אך נלחמות בזיכרון ומנסות לדלל אותו, לאוורר ולפזר. הפינה היא צורך קיומי: צורך בביטחון, בסגירות ובחמימות והגנה. צורך באגירה. ההצבה דורשת לאוורר, לתת חלל בין האובייקטים, לאפשר זרימה. במתח בין שני הקטבים האלו היא נמצאת. |
||
| − | תנועת הקריסה הופכת לג'סטה קולנית ומגוחכת. לכל כסא הדרך שלו לקרוס: אחד על צידו, שני מפיל את המשענת שלו לאחור, שלישי על שתי רגליו האחוריות... והשולחן מתמוטט באופן דרמתי תוך שהוא משתטח לצדדים.<br/> |
||
| + | חומרי העבודה של מיכל ארז, ממש כמו של ליאב מזרחי, פשוטים ולקוחים מהיומיום, מהבית, מהרחוב: רישום מהמחברת, כרית נוי, מדף, כסא קש, קומקום מעוטר, אהיל עם נוצות, ציור שמן, זוג נעלי ספורט מצוירות ועוד. |
||
| − | הקריסה של הרהיטים וההתרוממות כלפי מעלה היא מטאפורית להתנהגות אנושית. הסט המושלם כל כך של שולחן וארבעה כסאות מצביע על התא המשפחתי, על השלמות שאנו כה נכספים אליה ועל השבירה שלה בחיי היומיום. ניתן לראות בעבודה גם השתקפות של מצבי משבר בתוך המשפחה המורחבת יותר, שמושפעת מגורם חיצוני ש"מפעיל" אותה (המנוע), כמו המצב הסביבתי או הביטחוני והפוליטי. תהה הסיבה לקריסה אשר תהה, ברור שאין בכוחם של השחקנים הראשיים לחדול ממנה, כי הם מופעלים ואינם אדונים לגורלם. הם נידונים לנצח לעלות ולרדת ולקרוס שוב ושוב במצב הכאוטי שאליו נקלעו בעל כורחם.<br/> |
||
| + | מיכל ארז נעה על הגבול בין החיים לאמנות, בין סידור פינה ביתית להצבה פיסולית בחלל וזה העניין בעבודתה. |
||
| − | ורד ואילי מציבות לפני הצופים הנדהמים תיאטרון של חפצים הנעים בכוחות עצמם, בעזרת מערכת משוכללת של כבלים, גלגלות ומנוע, ויוצרות מעשה קסם בגלריה, הגובל באירוניה.<br/> |
||
| + | מריקה היינץ הוק היא אמנית גרמניה שזו לה תצוגה ראשונה בישראל. היא לוקחת חומר גלם של צלם לא ידוע המנציח את אסתר וויליאמס שהייתה בשנות החמישים לשחיינית הצורנית המפורסמת בעולם. היינץ הוק מותחת את הסרט טכנית ומעבירה בו פילטר ירקרק חולני. וויליאמס מצידה נמצאת בתפאורה ימית מתחת למים ומחייכת בלי הפסק, מעבירה בתנועותיה אושר בצורה מלאכותית בתוך עולם הדממה. |
||
| − | לאורך הקיר מתחו כבלים נוספים. קשר בכבל, קפיץ או גומייה, מקל תקוע והצל שלהם על הקיר יוצרים נוכחות רישומית עדינה. הפרעה מינורית שמושכת את העין לפינות ומסמנת את גבולות החלל. |
||
| + | ניתן למצוא קשר בין חיוכה המלאכותי של הרקדנית מתחת למים ל"חיוכם" חושף השיניים של הכרישים של מזרחי, שניהם במצולות הים. |
||
| − | |||
| + | המוסיקה המלווה את פעולת הריקוד מתחת למים חודרת דרך קירות חדר ההקרנה לחלל התצוגה ועוטפת את התערוכה כולה, צובעת אותה בגוון עדין וזורם שמאחד את שלושת התערוכות לכלל יצירה אחת. |
||
| − | בחדר ההקרנה מוצגת עבודת וידיאו של '''אילי לוי''' המבוססת על הטקסט של דוד אבידן "דיבורים". האידיאל הזוגי מתפרק בעבודה לדיבור שהוא אנטי לדיאלוג. בוידיאו נראים בחור ובחורה זה מול זה בפרופיל במרחק כמה אצבעות. ברקע נשמע הטקסט של אבידן . למרות הקרבה האינטימית בין השניים לא נוצר קשר עין כי עיניהם עצומות רוב הזמן והם אינם מדברים. הטקסט מדבר את חוסר המפגש ביניהם, את הדיבור על חוסר היכולת לחיבור אמיתי.<br/> |
||
| − | עבודת הוידיאו היא פן נוסף לקריסה של הזוגיות והתא המשפחתי ולאותה הפרעה בחלל שבאה לידי ביטוי בכבלים התלויים ליד הקיר. השאיפה, הכמיהה לסט המושלם, לחיבור השלם, לנגיעה שלא צולחת, היא זו שבאה לידי ביטוי לאורך כל התערוכה ומשאירה את הצופה בתחושה של חסר, שאין אנושית ממנה. |
||
| − | |||
| − | זיוה ילין – אוצרת הגלריה בבארי |
||
==תערוכות בעבר== |
==תערוכות בעבר== |
||
גרסה מ־05:27, 5 באפריל 2009
ליאב מזרחי, מיכל ארז ומריקה היינץ הוק
הגלריה בבארי שמחה לארח תערוכה חדשה של שלושה אמנים: ליאב מזרחי, מיכל ארז ומריקה היינץ הוק. בעבודות הנייר החדשות של ליאב מזרחי, בונה מזרחי לסתות של דגים טורפים, כרישים ויצורים אחרים בעלי אופי מורבידי המתמוססים אל תוך הקיר המקבל את פני הצופים. בתערוכה זו מעמיק ליאב מזרחי את עיסוקו בעולם הטבע ובעלי החיים . בעבודות המוקדמות הופיעו הצבאים, שסימלו באיקונוגרפיה הנוצרית את התגלותו של ישו הקורבן המקודש והצטרפו לחיות נטרפות אחרות. בהמשך חל מפנה חד בנקודת מבטו של מזרחי והוא החל ליצור ייצוגים של הטורפים ולא של הנטרפים: הקורבן הפך למקרבן. הציפור המתה החליפה מקומה לציפור טרף... הכרישים היוצאים מהקיר עם שיניהם החדות הטורפות חושפים פעולה אגרסיבית כוחנית, אקט אלים שעובר לצופה דרך פילטר מרוכך ועדין, באמצעות בנייה ועיצוב בנייר לבן, חומר פשוט ויומיומי, שהאמן מצליח להאדיר אותו ולהפוך אותו לסימן ההיכר שלו. לסתות הכרישים והדגים שעל הקיר מעלים על הדעת מאובנים ארכיאולוגיים, גם הם מתקשרים לעולם הדומם של המוות, לזיכרון שנשאר אחרי הכל. האמן מדמה את חלל הגלריה כפני מוזיאון לטבע, ומציב על שני פודיומים מעין שרידי גבישים , קריסטלים עם פנינים בקצותיהם, כשגם אלו עשויים להפליא מנייר וסיכות. עולמו האסתטי של ליאב מזרחי מושתת באופן מתעתע על אקטים אלימים הלקוחים מעולם הטבע, על מוות וארכיאולוגיה, המובא באופן נקי ומעודן באמצעות החומר הכי פשוט שיש: נייר לבן. כמו קוסם הוא מצליח בוירטואוזיות להקסים כל פעם מחדש. מיכל ארז, בעבודתה "פינה", מתייחסת לפינת השינה בחדר הילדים בקיבוץ. פינת מיטה שמחוברת לארון, שמחובר למיטה ומעל כוננית- מנורה בסגנון מודרניסטי. פינת השינה התגלגלה לפינה בבית של מישהי מבוגרת. פינה קטנה ופרטית שהיא גם פינת מזבח, מקום לגור בתוכו, לנוח ולהתגונן וגם מקור עבודה בלתי פוסק. המתח בין הדקורטיבי לשימושי, הכלאה בין דקורציה לחפצים ביתיים ורצון להנפיש כל אובייקט שנכנס לתחום הבית – מנחה את איסוף והכנת האובייקטים לתערוכה. הפינה התהוותה מחפצים שנמצאו ברחוב ועברו "טיפול ביות" ומחפצים עשויים מלאכת יד שהובאו אליה או הוכנו במיוחד עבורה. מיכל ארז יוצרת עבודות פינה בגלריה ש"זוכרות" את הפינה ההיא מילדותה, אך נלחמות בזיכרון ומנסות לדלל אותו, לאוורר ולפזר. הפינה היא צורך קיומי: צורך בביטחון, בסגירות ובחמימות והגנה. צורך באגירה. ההצבה דורשת לאוורר, לתת חלל בין האובייקטים, לאפשר זרימה. במתח בין שני הקטבים האלו היא נמצאת. חומרי העבודה של מיכל ארז, ממש כמו של ליאב מזרחי, פשוטים ולקוחים מהיומיום, מהבית, מהרחוב: רישום מהמחברת, כרית נוי, מדף, כסא קש, קומקום מעוטר, אהיל עם נוצות, ציור שמן, זוג נעלי ספורט מצוירות ועוד. מיכל ארז נעה על הגבול בין החיים לאמנות, בין סידור פינה ביתית להצבה פיסולית בחלל וזה העניין בעבודתה. מריקה היינץ הוק היא אמנית גרמניה שזו לה תצוגה ראשונה בישראל. היא לוקחת חומר גלם של צלם לא ידוע המנציח את אסתר וויליאמס שהייתה בשנות החמישים לשחיינית הצורנית המפורסמת בעולם. היינץ הוק מותחת את הסרט טכנית ומעבירה בו פילטר ירקרק חולני. וויליאמס מצידה נמצאת בתפאורה ימית מתחת למים ומחייכת בלי הפסק, מעבירה בתנועותיה אושר בצורה מלאכותית בתוך עולם הדממה. ניתן למצוא קשר בין חיוכה המלאכותי של הרקדנית מתחת למים ל"חיוכם" חושף השיניים של הכרישים של מזרחי, שניהם במצולות הים. המוסיקה המלווה את פעולת הריקוד מתחת למים חודרת דרך קירות חדר ההקרנה לחלל התצוגה ועוטפת את התערוכה כולה, צובעת אותה בגוון עדין וזורם שמאחד את שלושת התערוכות לכלל יצירה אחת.
תערוכות בעבר
2008
- מיכל כרמון: על מבנים ואנשים - זיכרון קיבוצי
- לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה
- חיים גל און – אביב 2008
- אוסקר אבוש: דרך חברון מתחת לגשר, 2006
- מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל: בטון ומלט – על חזור
- אלעד קופלר: ספינת השוטים
- קרן גלר: מיצב וידיאו
- בוגרי אמנות מעלה הבשור 2008
- רגיעה, תערוכת אמני אשכול, חול המועד סוכות, 14.10.2008
- אדם קלדרון: דבורים, נובמבר 2008
- נעמי בריקמן וקוקן ארגון, דצמבר 2008
- פתחו את השער – מאה שנים לקיבוץ, ינואר 2009