הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך Wikibbutz
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 1: שורה 1:
 
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]]
  
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]]
   
−
=='''רועי דרסטין וירון אתר '''==
 +
=='''בוגרי אמנות מעלה הבשור 2009'''==
−
'''6.2009'''
 +
'''7.2009'''
   
−
[[תמונה:Roy_D.jpg|thumb|400px|רועי דרסטין]]
 +
[[תמונה:Levana.jpg|thumb|400px|לבנה פורמנסקי]]
  +
כבכל שנה, גם השנה מביא איתו הקיץ לגלריה בבארי את עבודותיהם של בוגרי מגמת האומנות במעלה הבשור, להנאת הצופים.<br/>
−
בשבת של שבועות נפתח החלל הלבן של הגלריה בבארי וקלט לתוכו את עבודותיו גדולות המימדים של '''רועי דרסטין'''. העבודות נדדו מהסטודיו בתל אביב עד לגלריה הדרומית בחפשן אחר חלל רחב ידיים וגבוה דיו שיכיל אותן. לצורך המעבר פורקו העבודות והורכבו מחדש, וחלקן מוצגות כאן בחלקיהן.
  
  +
בין המציגים שבעה בוגרי י"ב, שתי בוגרות י"א ועבודה קבוצתית של שש נערות מכיתות י'-י"א שכבר הוצגה באפריל באוניברסיטת בן גוריון.
−
רועי דרסטין יוצר ציורים בצורות לא רגולאריות, המורכבים מחיבור של מספר בדים זה ליד זה. הפורמטים שנוצרים מהווים מעין צורות סמלים מונומנטאליים, כמעט פאשיסטיים, שיש בהם מצד אחד יופי מהפנט ומצד שני משהו מאיים. אתה עומד מולם משתאה, כמו מול צמח טורף....הגודל העצום משדר אלימות וכח, אך מכיל בתוכו גם תוהו ובוהו שיש בו גם קטעים של רוך ו"נשיות".
  
  +
העבודות עוסקות בנושאים מגוונים:
−
רועי דרסטיין אוהב לחלק את הדימויים שלו לנשיים וגבריים. הדימויים הגבריים הם אלו שמאזכרים סמלים לאומיים-צבאיים, סמלי יחידות, שהוצאו מהקשרם, כמו הנשר, הפנתר, ציפור הלובסטר. גם הצורות הגיאומטריות בעלות הקווים הישרים והזוויות החדות הן גבריות. לעומתם הדימויים הנשיים באים לידי ביטוי בנופים , בדימויי הצמחים והעצים, באורנמנטיקה, ובאזכורים של דמויות נשיות שאנוסות לתוך הצורות הגיאומטריות שסוגרות אותן.<br/>
  
−
הציור משקף תהליך של בניה והרס ובנייה מחדש. אלימות מול רוגע, שליטה מול חוסר שליטה. חיבור של אירועים ופעולות ציוריות על הבד, יוצר מפגש אלים ומרגש וחוויה חושית ואמוציונאלית. לעיתים הג'סטות הציוריות חזקות יותר מהדימויים עצמם. רועי דרסטין משתמש בשפה ציורית אקלקטית שלוקחת ממסורות המופשט האמריקאי, מהאקשיין פיינטינג (אומנות הפעולה), ממלביץ', ועוברת דרך ה"בד פיינטינג" (הציור הרע) של שנות ה-80 ומבצבצים פה גם גרבוז ומיכאל סגן-כהן הישראלים ועל הכל בולט פה פרנק סטלה האמריקאי עם הפוליגנים הלא רגולארים שלו משנות השישים והשבעים... מין שעטנז חזק ואקספרסיבי שברגע הראשון מבהיל וכמעט דוחה, אך לאט לאט אתה מגלה בו סדר והרמוניה מסוימת ומתחיל להתאהב בו. הציור של רועי דרסטין דורש זמן להסתגלות אליו, זמן לשוטט בו ולגלות אותו, ולמצוא בו את היופי לצד הכוחניות המתפרצת והרעננות.
  
−
זה לא ציור שמתמסר מהר.<br/>
  
−
בחדר ההקרנה מוצגת עבודת הוידיאו של '''ירון אתר''' "'''אני הוא הצלם'''". העבודה חושפת את האדם העומד מאחורי המצלמה, הלא הוא הצלם, ש"נתפס בשעת מעשה" ונחקר לעומק בוידיאו תיעודי העשוי משבע תמונות סטילס הנעות על פני גופו, לבושו ומצלמתו של הצלם. הצלם נתפס כשהוא כפוף מעט, הבעת פניו מרוכזת במה שרואות עיניו במצלמתו, כאותו צייד המשחר לטרף ומחפש אחר הרגע המושלם. האופן בו העדשה כביכול נעה על פני כל גופו, יש בו משהו פולשני. ירון אתר מציג פורטרט עצמי שלו שיש בו מין האירוני ומין ההומור העצמי, אך גם מזכיר סרטי זיכרון ואבל על המת. הוא משתמש במודע במדיום של "הדימוי הנע" בתוך הוידיאו, כלומר הוא משלב צילומי סטילס ומניע אותם ומחיה אותם כאילו היו בתנועה ובכך חוקר את הפערים בין הצילום לוידיאו. הטכניקה הזו מוכרת לנו מעולם המצגות והאירועים, וירון אתר מכניס אותה לתוך סרטי הוידיאו שלו ויוצר ממנה אומנות.<br/>
 
−
הוידיאו מלווה בשיר "the wind of change" המהווה שיר קינה לאמן אשר בחר להיות צלם והפעם הוא זה שמת, כמו הדימויים ה"מתים" השמורים היטב במצלמתו. לקראת סוף השיר, עולה המצלמה לקטע של שמיים , ועליהם נכתבות מילות השיר בסגנון של קריוקי , קיטשי ומרגש, בו הוא בוחר להדגיש רק חלק מהמשפטים המושמעים בשיר. כל זה חלק מאותה הצגה עצמית אירונית של דמותו של האמן-הצלם שבוחר לעצמו במקרה זה את האופן בו הוא חושף לפנינו את עצמו ובו בזמן הוא מתדיין מהצד על הדימוי של הצלם כצלם ועל הצילום כדימוי מת. על כל אלו שורה קלילות קליפית והצופה מוצא עצמו מסתכל בלופ של ירון אתר שוב ושוב.
  
   
  +
'''לבנה פורמנסקי''' (נירים) יצרה תמונה נוסטלגית גדולה מממתקים מודבקים העוסקת בילדות בקיבוץ של פעם ובאידיאולוגיה המתקתקה שמתקלקלת כמו הממתקים שלא יחזיקו מעמד הרבה זמן ויתעפשו. העבודה מייצגת יחס דו-ערכי: מצד אחד קיימת נקיטת עמדה אידיאולוגית חברתית אשר משקפת את האמון בחיים השיתופיים ורואה אותם כדבר האידיאלי, מתוק כמו הממתק. מן הצד השני יש בעבודה מודעות לפגעי הזמן ולמה שהוא מעולל לדברים הטובים והמתוקים, לכרסום שחל עם הזמן באידיאולוגיה הקיבוצית.
⚫
זיוה ילין – אוצרת התערוכה
  
  +
  +
'''נוגה קצב''' (ניר יצחק) פיסלה גם היא שתי ילדות. אחת יושבת על הנדנדה והשנייה דוחפת אותה. היא מעלה את יצר הדחף-פחד מעל פני השטח ומשחק הילדים התמים הופך פתאום רווי סכנה ומאיים.
  +
  +
'''נועה בן ברק''' (בארי) עוסקת במציאות של התלמיד/האדם עם בעיות הקשב והריכוז. במרכז ניצב ציור של נערה המכסה בידיה את אוזניה ומסביבה הילה המקיפה אותה וסוגרת עליה, בעוד הסאונד הנשמע בחלל הוא בליל של קולות , חריקות וצעדים שמכניס את הצופה לתוך הסיטואציה ומבטא את המועקה היומיומית ממנה סובלת הדמות.
  +
  +
'''מעין דאנטוניו''' (דקל) יצרה על הרצפה מעין חלקת שדה של פרחים מלאכותיים, העומדים בעזרת רשת ברזל, מה שמזכיר את החממות של פעם. היא מעלה בעבודתה את עניין הטבעי מול המלאכותי ומכניסה את ה"כביכול טבעי", הפרחים, לתוך החלל התרבותי של הגלריה. פרחי הנייר המזויפים הם כמו מסכה שאנשים מסתתרים מאחריה, הם שבריריים למגע ונהרסים בקלות. אם תיגע- הצבע יישאר על ידיך.
  +
  +
'''נעמן טל''' (סופה) מציג דמות אדם רובוטי על הקיר, יצוק משעווה, שאיבריו הפנימיים עשויים מחלקים אלקטרוניים וחוטי חשמל ומדבר על החברה המתועשת שלנו ועל אובדן האנושיות.
  +
נעמן מציג את האדם כקורבן אשר נשלט ע"י החברה ותקשורת ההמונים, חסר שאיפות ורצונות משל עצמו. צמוד לקיר, משותק, אל מול הריקנות וחוסר המשמעות של חייו – עתה הוא מכונה בין מכונות.
  +
  +
'''בת חן''' (אוהד) מציגה מיצב וידיאו. שולחן משפחתי ערוך לארוחה ובמוניטור שבראש השולחן נראים בני המשפחה בטקס כניסת השבת, כשלפתע נשמעת הכריזה "צבע אדום" וכולם בורחים ונוטשים את השולחן באמצע הקידוש. בקידוש נפקד מקומו של האב. העבודה משקפת מצב דומה בבתים רבים בישראל, בהם נסוג מעמדה של הדת או מתחזק לפתע וקיימים חילוקי דעות בין בני המשפחה. המאחד את כולם הוא המצב הביטחוני באזור, הכריזה "צבע אדום". זוהי עבודה לוקאלית וישראלית מאוד.
  +
  +
'''לי אידסס''' (סופה) מציגה סדרת צילומי זירוקס מטופלים שצילמה ברחוב בתל אביב. צילום אחד חסר ובמקומו תלוי שלט שהופך להיות מוקד העבודה. מטרת העבודה להעלות שאלות על אופן הצפייה והביקורת באומנות: איזו תמונה הייתה שם? למה היא נלקחה? מי לקח אותה? האם השלט הוא חלק מהעבודה? נשאלת השאלה מה מעניין יותר, החסר או הנמצא...
  +
  +
'''סיגל מילס''' (בארי) משעינה על הקיר שני זוגות אופניים בגודל אמיתי, אחד מפוסל מחוט ברזל והשני מעץ. משניהם ניטלה היכולת לנוע ולהתגלגל. זוג גלגלים אחד הוא בצורת פרחים ואילו השני בצורת ריבועים... האופניים תקועות במקומם כמו סוג של בדיחה דושאנית.
  +
  +
'''שירה פלורנטין''' (ניר יצחק) מציירת סדרת ציורים סוריאליסטיים בגירים, העוסקים ביחסים בין אובייקטים מוגדלים או מוקטנים, אשר משחקים תפקיד אחר מן התפקיד שיועד להם במציאות. בתוך מציאות הזויה זו נמצאת תמיד דמות אנושית מוקטנת העוסקת בפעולת כיבוש שהיא מעבר להישג ידה והיא אבודה מראש. עיסוק חסר הגיון זה עומד בלב ליבה של העבודה.
  +
  +
העבודה האחרונה מוצבת בחלל ההקרנה. זוהי עבודה משותפת לקבוצת תלמידות מכיתות י'-י"א בליווי מורות הסדנה, שכותרתה היא "'''בשבילנו הנגב הוא קודם כל בית'''". העבודה הוצגה כבר בתערוכה באוניברסיטת בן גוריון. זהו מיצב פיסולי המשלב וידיאו: שתי מיטות ודמויות מפוסלות ישנות עליהן גב אל גב,במצב של השתקפות, אחת מחול והשנייה מבטון. החול מייצג את האקלים המדברי והיובש הנגבי, אותו פגשו הראשונים שבאו למקום. לעומתו, מייצג הבטון את חזון הבנייה המאסיבית, את התרבות והפיתוח של הנגב, וכיום קיבל הבטון המזוין גם ממד נוסף, ביטחוני, והוא מייצג עבורנו את המרחב המוגן...הדמויות המפוסלות נמצאות במצב סטטי, שקועות בשינה עמוקה, במצב חלימה, כשמעל ראשן מוקרן סרט וידיאו בו נראה נוף שדה ושביל עם ברושים. המצלמה מלווה את הדמות הרצה במרחב הפתוח, כשרק קולות נשימתה ההולכים ומתגברים והצבע האדום על המסך מפירים את הדממה באגרסיביות. העבודה מציגה את המציאות בנגב המערבי המתקיימת בין חלום לסיוט, בין זרימה לקיפאון, בין מרחב פתוח למרחב מוגן.
  +
תודות לגיא ברוך שערך עם התלמידות את סרט הוידיאו.
  +
  ⚫
זיוה ילין – אוצרת הגלריה
   
 
==תערוכות בעבר==
  
==תערוכות בעבר==

גרסה מ־18:43, 6 ביולי 2009

Beeri Galery.jpg

בוגרי אמנות מעלה הבשור 2009

7.2009

לבנה פורמנסקי

כבכל שנה, גם השנה מביא איתו הקיץ לגלריה בבארי את עבודותיהם של בוגרי מגמת האומנות במעלה הבשור, להנאת הצופים.
בין המציגים שבעה בוגרי י"ב, שתי בוגרות י"א ועבודה קבוצתית של שש נערות מכיתות י'-י"א שכבר הוצגה באפריל באוניברסיטת בן גוריון. העבודות עוסקות בנושאים מגוונים:

לבנה פורמנסקי (נירים) יצרה תמונה נוסטלגית גדולה מממתקים מודבקים העוסקת בילדות בקיבוץ של פעם ובאידיאולוגיה המתקתקה שמתקלקלת כמו הממתקים שלא יחזיקו מעמד הרבה זמן ויתעפשו. העבודה מייצגת יחס דו-ערכי: מצד אחד קיימת נקיטת עמדה אידיאולוגית חברתית אשר משקפת את האמון בחיים השיתופיים ורואה אותם כדבר האידיאלי, מתוק כמו הממתק. מן הצד השני יש בעבודה מודעות לפגעי הזמן ולמה שהוא מעולל לדברים הטובים והמתוקים, לכרסום שחל עם הזמן באידיאולוגיה הקיבוצית.

נוגה קצב (ניר יצחק) פיסלה גם היא שתי ילדות. אחת יושבת על הנדנדה והשנייה דוחפת אותה. היא מעלה את יצר הדחף-פחד מעל פני השטח ומשחק הילדים התמים הופך פתאום רווי סכנה ומאיים.

נועה בן ברק (בארי) עוסקת במציאות של התלמיד/האדם עם בעיות הקשב והריכוז. במרכז ניצב ציור של נערה המכסה בידיה את אוזניה ומסביבה הילה המקיפה אותה וסוגרת עליה, בעוד הסאונד הנשמע בחלל הוא בליל של קולות , חריקות וצעדים שמכניס את הצופה לתוך הסיטואציה ומבטא את המועקה היומיומית ממנה סובלת הדמות.

מעין דאנטוניו (דקל) יצרה על הרצפה מעין חלקת שדה של פרחים מלאכותיים, העומדים בעזרת רשת ברזל, מה שמזכיר את החממות של פעם. היא מעלה בעבודתה את עניין הטבעי מול המלאכותי ומכניסה את ה"כביכול טבעי", הפרחים, לתוך החלל התרבותי של הגלריה. פרחי הנייר המזויפים הם כמו מסכה שאנשים מסתתרים מאחריה, הם שבריריים למגע ונהרסים בקלות. אם תיגע- הצבע יישאר על ידיך.

נעמן טל (סופה) מציג דמות אדם רובוטי על הקיר, יצוק משעווה, שאיבריו הפנימיים עשויים מחלקים אלקטרוניים וחוטי חשמל ומדבר על החברה המתועשת שלנו ועל אובדן האנושיות. נעמן מציג את האדם כקורבן אשר נשלט ע"י החברה ותקשורת ההמונים, חסר שאיפות ורצונות משל עצמו. צמוד לקיר, משותק, אל מול הריקנות וחוסר המשמעות של חייו – עתה הוא מכונה בין מכונות.

בת חן (אוהד) מציגה מיצב וידיאו. שולחן משפחתי ערוך לארוחה ובמוניטור שבראש השולחן נראים בני המשפחה בטקס כניסת השבת, כשלפתע נשמעת הכריזה "צבע אדום" וכולם בורחים ונוטשים את השולחן באמצע הקידוש. בקידוש נפקד מקומו של האב. העבודה משקפת מצב דומה בבתים רבים בישראל, בהם נסוג מעמדה של הדת או מתחזק לפתע וקיימים חילוקי דעות בין בני המשפחה. המאחד את כולם הוא המצב הביטחוני באזור, הכריזה "צבע אדום". זוהי עבודה לוקאלית וישראלית מאוד.

לי אידסס (סופה) מציגה סדרת צילומי זירוקס מטופלים שצילמה ברחוב בתל אביב. צילום אחד חסר ובמקומו תלוי שלט שהופך להיות מוקד העבודה. מטרת העבודה להעלות שאלות על אופן הצפייה והביקורת באומנות: איזו תמונה הייתה שם? למה היא נלקחה? מי לקח אותה? האם השלט הוא חלק מהעבודה? נשאלת השאלה מה מעניין יותר, החסר או הנמצא...

סיגל מילס (בארי) משעינה על הקיר שני זוגות אופניים בגודל אמיתי, אחד מפוסל מחוט ברזל והשני מעץ. משניהם ניטלה היכולת לנוע ולהתגלגל. זוג גלגלים אחד הוא בצורת פרחים ואילו השני בצורת ריבועים... האופניים תקועות במקומם כמו סוג של בדיחה דושאנית.

שירה פלורנטין (ניר יצחק) מציירת סדרת ציורים סוריאליסטיים בגירים, העוסקים ביחסים בין אובייקטים מוגדלים או מוקטנים, אשר משחקים תפקיד אחר מן התפקיד שיועד להם במציאות. בתוך מציאות הזויה זו נמצאת תמיד דמות אנושית מוקטנת העוסקת בפעולת כיבוש שהיא מעבר להישג ידה והיא אבודה מראש. עיסוק חסר הגיון זה עומד בלב ליבה של העבודה.

העבודה האחרונה מוצבת בחלל ההקרנה. זוהי עבודה משותפת לקבוצת תלמידות מכיתות י'-י"א בליווי מורות הסדנה, שכותרתה היא "בשבילנו הנגב הוא קודם כל בית". העבודה הוצגה כבר בתערוכה באוניברסיטת בן גוריון. זהו מיצב פיסולי המשלב וידיאו: שתי מיטות ודמויות מפוסלות ישנות עליהן גב אל גב,במצב של השתקפות, אחת מחול והשנייה מבטון. החול מייצג את האקלים המדברי והיובש הנגבי, אותו פגשו הראשונים שבאו למקום. לעומתו, מייצג הבטון את חזון הבנייה המאסיבית, את התרבות והפיתוח של הנגב, וכיום קיבל הבטון המזוין גם ממד נוסף, ביטחוני, והוא מייצג עבורנו את המרחב המוגן...הדמויות המפוסלות נמצאות במצב סטטי, שקועות בשינה עמוקה, במצב חלימה, כשמעל ראשן מוקרן סרט וידיאו בו נראה נוף שדה ושביל עם ברושים. המצלמה מלווה את הדמות הרצה במרחב הפתוח, כשרק קולות נשימתה ההולכים ומתגברים והצבע האדום על המסך מפירים את הדממה באגרסיביות. העבודה מציגה את המציאות בנגב המערבי המתקיימת בין חלום לסיוט, בין זרימה לקיפאון, בין מרחב פתוח למרחב מוגן. תודות לגיא ברוך שערך עם התלמידות את סרט הוידיאו.

זיוה ילין – אוצרת הגלריה

תערוכות בעבר

2008

2009

ראו גם

אוחזר מתוך "https://wikibbutz.beeri.org.il/wiki/index.php?title=הגלריה&oldid=6859"