הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך Wikibbutz
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 1: שורה 1:
 
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]]
 
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]]
   
  +
=='''סט קומפלט'''==
=='''פתחו את השער – מאה שנים לקיבוץ'''==
 
   
'''ינואר 2009'''
+
'''מרץ 2009'''
   
[[תמונה:Pitchu2009.jpg|500px|thumb|'''מאה שנים לקיבוץ''']]
+
[[תמונה:Vered_Levy.jpg|500px|thumb|'''מאה שנים לקיבוץ''']]
   
  +
"'''סט קומפלט'''", תערוכתן של '''ורד לוי''' ו'''אילי לוי''', עוסקת באשליה שיוצרת הנראות האידיאלית, בחלום על סט קומפלט (= מערכת כלים דומים מאותה משפחה שיוצרים דבר שלם) מול המציאות המורכבת.
הגלריה בבארי מתכבדת לארח ולהציג לראשונה את התערוכה "'''פתחו את השער – מאה שנים לקיבוץ'''", שנאצרה ע"י '''יובל דניאלי''' ו'''מוקי צור''' ובהפקת '''נדב מן''' כמחווה לשנת המאה לתנועה הקיבוצית. להפקה שותפים יד יערי, יד טבנקין והמכון לחקר הקיבוץ באונ' חיפה.
 
  +
בחלל הגלריה תלויים באוויר סט של שולחן עץ מאיקאה וארבעה כסאות תואמים, מורמים ע"י כבלים. מנוע המחובר לכבלים יוצר תנועה החוזרת על עצמה של ירידה כלפי מטה וקריסה של המבנה ושוב התמתחות, התארגנות ועליה איטית כלפי מעלה, וחוזר חלילה עד הקריסה הבאה.<br/>
  +
מהרהיטים ניטלת הפונקציונאליות שלהם, הם במצב של תנועה שמנטרלת את יכולת השימוש בהם, אך יחד עם זאת מכניסה בהם רוח חיים ומאנישה אותם.<br/>
  +
תנועת הקריסה הופכת לג'סטה קולנית ומגוחכת. לכל כסא הדרך שלו לקרוס: אחד על צידו, שני מפיל את המשענת שלו לאחור, שלישי על שתי רגליו האחוריות... והשולחן מתמוטט באופן דרמתי תוך שהוא משתטח לצדדים.<br/>
  +
הקריסה של הרהיטים וההתרוממות כלפי מעלה היא מטאפורית להתנהגות אנושית. הסט המושלם כל כך של שולחן וארבעה כסאות מצביע על התא המשפחתי, על השלמות שאנו כה נכספים אליה ועל השבירה שלה בחיי היומיום. ניתן לראות בעבודה גם השתקפות של מצבי משבר בתוך המשפחה המורחבת יותר, שמושפעת מגורם חיצוני ש"מפעיל" אותה (המנוע), כמו המצב הסביבתי או הביטחוני והפוליטי. תהה הסיבה לקריסה אשר תהה, ברור שאין בכוחם של השחקנים הראשיים לחדול ממנה, כי הם מופעלים ואינם אדונים לגורלם. הם נידונים לנצח לעלות ולרדת ולקרוס שוב ושוב במצב הכאוטי שאליו נקלעו בעל כורחם.<br/>
  +
ורד ואילי מציבות לפני הצופים הנדהמים תיאטרון של חפצים הנעים בכוחות עצמם, בעזרת מערכת משוכללת של כבלים, גלגלות ומנוע, ויוצרות מעשה קסם בגלריה, הגובל באירוניה.<br/>
  +
לאורך הקיר מתחו כבלים נוספים. קשר בכבל, קפיץ או גומייה, מקל תקוע והצל שלהם על הקיר יוצרים נוכחות רישומית עדינה. הפרעה מינורית שמושכת את העין לפינות ומסמנת את גבולות החלל.
   
  +
בחדר ההקרנה מוצגת עבודת וידיאו של אילי לוי המבוססת על הטקסט של דוד אבידן "דיבורים". האידיאל הזוגי מתפרק בעבודה לדיבור שהוא אנטי לדיאלוג. בוידיאו נראים בחור ובחורה זה מול זה בפרופיל במרחק כמה אצבעות. ברקע נשמע הטקסט של אבידן . למרות הקרבה האינטימית בין השניים לא נוצר קשר עין כי עיניהם עצומות רוב הזמן והם אינם מדברים. הטקסט מדבר את חוסר המפגש ביניהם, את הדיבור על חוסר היכולת לחיבור אמיתי.<br/>
התערוכה מורכבת מצילומים ודימויים חזותיים המייצגים את הקיבוץ, אותם מלווה תמליל, שכתב מוקי צור ובחלקו הוא טקסט שאול.
 
  +
עבודת הוידיאו היא פן נוסף לקריסה של הזוגיות והתא המשפחתי ולאותה הפרעה בחלל שבאה לידי ביטוי בכבלים התלויים ליד הקיר. השאיפה, הכמיהה לסט המושלם, לחיבור השלם, לנגיעה שלא צולחת, היא זו שבאה לידי ביטוי לאורך כל התערוכה ומשאירה את הצופה בתחושה של חסר, שאין אנושית ממנה.
הטקסט מופיע בגוף התערוכה לצד הדימויים, על פני 25 הלוחות, המחולקים לפי נושאים שונים כמו עבודה, חינוך, תרבות, צעירים, חיילים וכו'. לכל לוח סולם צבעים ורקע משלו.
 
 
בהמשך אמורה להפוך התערוכה לתערוכה נודדת שתלווה ערבי תרבות וימי עיון בתנועה הקיבוצית.
 
לפי דברי יובל דניאלי, מאוצרי התערוכה ויוצריה, מטרת התערוכה אינה נוסטלגית. ליוצריה לא היה עניין לעסוק בגעגוע לעבר, אלא יותר ליצור אמירה משמעותית לחיי ההווה, אולי להזכיר נשכחות, לעורר מחשבה ושאר רוח בתקופה זו של שינויים בקיבוץ.
 
וכך כותב מוקי צור על אחד הלוחות בתערוכה: "הקיבוץ מתקרב לשנת המאה. מחזורי חיים. נולדים תינוקות. פעוטים בחצר. שאון ילדים. קבוצת נערים, בגרות בשלה, זקנה ומוות. ומתחילים מחדש. כאן על פני אדמה ומתחת לשמים. העפלה וקסם, אכזבה ותחושת כעס.
 
לפנינו מפגש עם תמונות המלוות את מחזור החיים בקיבוץ. עין רגישה של צלמים שביקשו להתפלל במצלמה אל אנושיות, טבע, אל חברה ויחיד...
 
מחזור החיים בקיבוץ התרחש בהיסטוריה סואנת וקשה ולפעמים גם רעה, לנוכח שינויים טכנולוגיים מפליגים... בני הקיבוץ לא פעם התמרדו נגד הצלמים מבשרי הטוב... בתערוכה קטנה זו ניתן רמזים למתח זה."
 
 
ואכן הצילומים, רובם ישנים בשחור לבן, שרים שיר הלל לקיבוץ ותופסים את הרגעים היפים, מלאי הקסם וההירואיים, אך הטקסטים מאזנים את התמונה ומכניסים גם את נקודת המבט האישית, את הקשיים ואת סיפורי המקום האותנטיים.
 
 
לתערוכה צירפנו בחדר ההקרנה מקבץ קטעים מארכיון גבעת חביבה ובאדיבותם, אותם ערך למעננו '''גיא ברוך'''. בסרט תמונות נוף קיבוציות, קטעי יומנים, מסכות ריקוד ועוד מתוך סרטים שהפיקה חברת "שדות".
 
 
אסיים בטקסט היפה בו פתח מוקי צור את התערוכה:
 
" פיתחו את השער לבניית המקום, שיארח אוטופיה שהיא 'אין מקום'. צריך ללוות את המעשה הקשה בהרבה מילים ושירים כדי שיהיה כוח לעמוד במטלות כבדות ולהפוך אותן לאפשריות. מתחת לשמים על פני האדמה, שהנפש תוכל להכיל. שמההתחלות אפשר יהיה לברוא את מעגל החיים השלם."
 
 
אחרי המילים האלו לא נשאר לנו אלא להתחזק ולברוא מתוכנו עוד כוחות למאה השנים הבאות... לו יהי!
 
   
 
זיוה ילין – אוצרת הגלריה בבארי
 
זיוה ילין – אוצרת הגלריה בבארי

גרסה מ־18:58, 5 במרץ 2009

Beeri Galery.jpg

סט קומפלט

מרץ 2009

מאה שנים לקיבוץ

"סט קומפלט", תערוכתן של ורד לוי ואילי לוי, עוסקת באשליה שיוצרת הנראות האידיאלית, בחלום על סט קומפלט (= מערכת כלים דומים מאותה משפחה שיוצרים דבר שלם) מול המציאות המורכבת. בחלל הגלריה תלויים באוויר סט של שולחן עץ מאיקאה וארבעה כסאות תואמים, מורמים ע"י כבלים. מנוע המחובר לכבלים יוצר תנועה החוזרת על עצמה של ירידה כלפי מטה וקריסה של המבנה ושוב התמתחות, התארגנות ועליה איטית כלפי מעלה, וחוזר חלילה עד הקריסה הבאה.
מהרהיטים ניטלת הפונקציונאליות שלהם, הם במצב של תנועה שמנטרלת את יכולת השימוש בהם, אך יחד עם זאת מכניסה בהם רוח חיים ומאנישה אותם.
תנועת הקריסה הופכת לג'סטה קולנית ומגוחכת. לכל כסא הדרך שלו לקרוס: אחד על צידו, שני מפיל את המשענת שלו לאחור, שלישי על שתי רגליו האחוריות... והשולחן מתמוטט באופן דרמתי תוך שהוא משתטח לצדדים.
הקריסה של הרהיטים וההתרוממות כלפי מעלה היא מטאפורית להתנהגות אנושית. הסט המושלם כל כך של שולחן וארבעה כסאות מצביע על התא המשפחתי, על השלמות שאנו כה נכספים אליה ועל השבירה שלה בחיי היומיום. ניתן לראות בעבודה גם השתקפות של מצבי משבר בתוך המשפחה המורחבת יותר, שמושפעת מגורם חיצוני ש"מפעיל" אותה (המנוע), כמו המצב הסביבתי או הביטחוני והפוליטי. תהה הסיבה לקריסה אשר תהה, ברור שאין בכוחם של השחקנים הראשיים לחדול ממנה, כי הם מופעלים ואינם אדונים לגורלם. הם נידונים לנצח לעלות ולרדת ולקרוס שוב ושוב במצב הכאוטי שאליו נקלעו בעל כורחם.
ורד ואילי מציבות לפני הצופים הנדהמים תיאטרון של חפצים הנעים בכוחות עצמם, בעזרת מערכת משוכללת של כבלים, גלגלות ומנוע, ויוצרות מעשה קסם בגלריה, הגובל באירוניה.
לאורך הקיר מתחו כבלים נוספים. קשר בכבל, קפיץ או גומייה, מקל תקוע והצל שלהם על הקיר יוצרים נוכחות רישומית עדינה. הפרעה מינורית שמושכת את העין לפינות ומסמנת את גבולות החלל.

בחדר ההקרנה מוצגת עבודת וידיאו של אילי לוי המבוססת על הטקסט של דוד אבידן "דיבורים". האידיאל הזוגי מתפרק בעבודה לדיבור שהוא אנטי לדיאלוג. בוידיאו נראים בחור ובחורה זה מול זה בפרופיל במרחק כמה אצבעות. ברקע נשמע הטקסט של אבידן . למרות הקרבה האינטימית בין השניים לא נוצר קשר עין כי עיניהם עצומות רוב הזמן והם אינם מדברים. הטקסט מדבר את חוסר המפגש ביניהם, את הדיבור על חוסר היכולת לחיבור אמיתי.
עבודת הוידיאו היא פן נוסף לקריסה של הזוגיות והתא המשפחתי ולאותה הפרעה בחלל שבאה לידי ביטוי בכבלים התלויים ליד הקיר. השאיפה, הכמיהה לסט המושלם, לחיבור השלם, לנגיעה שלא צולחת, היא זו שבאה לידי ביטוי לאורך כל התערוכה ומשאירה את הצופה בתחושה של חסר, שאין אנושית ממנה.

זיוה ילין – אוצרת הגלריה בבארי

תערוכות בעבר

2008

ראו גם