הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|100px]] |
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|100px]] |
||
| − | ==תערוכות חדשות - |
+ | ==תערוכות חדשות - מאי 2008== |
| − | בגלריה בבארי מוצגות החודש תערוכותיהם של '''חיים גל און''' – "אביב 2008" ו'''אוסקר אבוש''' – "דרך חברון מתחת לגשר, 2006". |
||
| − | [[תמונה: |
+ | [[תמונה:Beton.jpg|450px|thumb|'''מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל''': בטון ומלט – על חזור]] |
| + | במסגרת אשכול התערוכות "'''נלבישך שלמת בטון ומלט'''" לכבוד חגיגות ה-60 למדינה, מציגות '''מאיה ז"ק''' ו'''רעיה ברוקנטל''' עבודה מיוחדת לגלריה בבארי, הנושאת את השם "'''בטון ומלט – על חזור'''" וסוגרת מעגל עם עבודות הוידיאו המוקדמות שלהן משנת 2002-3/5 שנשאו את השם בטון ומלט. |
||
| − | '''חיים גל און''', בוגר המדרשה לאמנות מסוף שנות ה-80, מצייר בצבעי שמן על בד, בטכניקת ציור קלאסית ריאליסטית. הוא מסתגר בסטודיו שלו בתחילת האלף השלישי, ומצייר במכחולו באובססיביות כל פרט ופרט שנגלה לו דרך מסכי האינטרנט. עד שהונח המכחול על הבד כבר התחלפו להם כל הבאנרים: עוד תאונה, עוד פלישה, מזג האוויר השתנה... אך הוא מתעקש להפוך את הרגעי למצבה היסטורית. |
||
| − | לחנוט, לצרוב את החולף על הבד מולו, שמשמש גם אכסניה לדמותו. במין טריק של קוסם/צייר הוא נדחף אל העולם הרגעי שצייר ומתקבע לעד בדמות של שבוי או חייל, מלך או ליצן, בעצם תמיד ליצן... |
||
| + | העבודה מתייחסת כעמדת מוצא לצריף השבדי הישן שבו שוכנת הגלריה היום, שלפנים שימש כחדר האוכל של הקיבוץ. הצריף משומר במצב טוב, מבחוץ צבוע בורוד , על חלונות העץ שלו וגגו המשולש והמחודד. מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל רואות את הצריף השבדי כאלמנט תרבותי אירופאי מיובא, שחדר לארץ והתאזרח כאן. במיצב הן מקשרות את נוכחות הצריף השבדי ואת תפקידו בייסוד ההוויה הקיבוצית-הישראלית-הציונית וממצות את הדיסוננס התרבותי במפגש הבלתי אפשרי בין האירופאיות המסורתית לעבריות הקיבוצניקית המתחדשת. |
||
| − | הצופה הנכנס לחלל הגלריה מותקף מכל עבר בתמונותיו הגדושות בפרטים מצוירים בקפדנות ריאליסטית שלא מתקופתנו. מבלי שתרצה אתה מתחיל לקרוא את הכותרות: אתר חדשות הארץ online, וואללה, פרסומות שקופצות, פוליטיקה, טבע ומדע... בתוך שלל האינפורמציה שאנו טובעים בה יום יום, מזהה הצופה את דמות האמן המגיחה מלפני המסך בתחפושות שונות: פה הוא מילואימניק במדים חמוש במכחולים, ושם הוא שבוי שעיניו מכוסות בפלנלית,כאן מגיח מלמטה פורטרט דמוי סלאח שבתי מזוקן בשחור לבן, הנה קדוש עם נר לראשו, מלך עטוי גלימת דגל ישראל, ואן גוך חבוש האוזן, ארלקינו מחלל ועוד... הדיוקנים העצמיים של חיים גל און המשתרבבים ונדחפים בקדמת מסכי המחשב המצוירים שלו, כמו popup - כאותן פרסומות הקופצות לחזית הדף – מעוררים תחושות של אי נוחות וסטייה, יש בהם נטייה לחושפנות פרוורטית שלועגת למתבונן והם מעלים שאלות על מקומו של האמן ושל הצופה המביט בו. גל און מעמיד את דמותו הפגיעה והחשופה, העירומה, אל מול העולם – עולם המחשב, עולם המדע, הפוליטיקה, המלחמות... מבטל את עצמו (באמצעות אפשרות ההסרה, סימן ה-איקס), צוחק על עצמו ושואל את שאלת השאלות, מה יכול האמן לעשות חוץ מלצייר? כיצד הוא יכול לשנות את העולם? |
||
| + | הבנייה הישראלית הסטנדרטית היא בנייה בבטון, שהוא חומר כבד, אטום, מגושם וחסר גמישות, נייח באופיו. משמש למבני קבע. לעומתו צריף העץ מביא אפשרות של בנייה ארעית, מהירה וקלילה. הוא מתאים לאקלים האירופאי ולא לאקלים הישראלי. סביר להניח שהצריף אומץ ע"י התרבות הישראלית בשל אופי הבנייה המהירה והקלה שלו, שהיוותה יתרון במקרים מסוימים שהחיפזון היה יפה להם. (אך העץ הישראלי הוא עץ זול ופשוט, כמו דיקט ולא העץ האירופאי המלא). |
||
| + | המיצב מורכב ממספר אלמנטים: |
||
| − | מעבר לסיבוב תלויים שני ציורים חדשים יותר שצוירו לאחרונה, שונים מכל היתר. בציורים אלו הרקע הגדוש במסכי המחשב נעלם ובמקומו משתרע שדה של צבע אחיד לבן או חום אדמה, דשן וחושני בהנחת מכחול חופשית. דיוקנו של האמן שוכב פרקדן לכל אורך הציור בתחתיתו בעירום, ולמעלה הכותרת : "אבא אדמה", או "אבא באדמה". רגוע ושקט, ללא מסך מחשב מרצד ברקע, ללא תחפושת ומסכה הוא שוכב. פורטרט האמן נטו, כמו אומר: עייפתי להתחבא, הנה אני מולכם כפי שאני... שני הציורים החדשים סוגרים את הסדרה של ציורי מסכי המחשב ופותחים פתח לסדרה חדשה שתבוא. אולי אליה התכוון האמן כשנתן לתערוכה את השם: "אביב 2008". |
||
| + | על הקיר הגדול תלויות יציקות גבס של דלתות מקרר תעשייתי של מטבח קיבוצי,(שמחזיר אותנו חזרה לימיו של הצריף כחדר אוכל ומטבח). יש תחושה חזקה שניתן לפתוח את הדלת ולעבור לצד השני... הדלת משמשת כמבואה לחלל המשמש לשימור. שימור המזון מהווה דימוי לשימור תרבותי או לניסיון לנייד ולייבא תרבות ומתקשר למבנה הצריף המיובא. |
||
| + | אלמנט נוסף הוא הדגים היצוקים מגבס – מעין מאובנים מתקופת הבטון, שריד ארכיאולוגי של תרבות אדם, טבע דומם. הדגים מייצגים סביבת מחייה שקשורה לאדם והם מתקשרים גם לקירור ולמזון שצריך לקרר כדי לשמר. הדגים מתחברים לעבודות הוידיאו המוקרנות בחדר ההקרנה הסמוך, שם הם חלק מהטקס והם מקבלים מעמד מאגי. |
||
| + | את הנוכחות התרבותית האירופאית מכניס הצבע הורוד וטקסטורת העץ. על אחד הקירות נשען לוח גבס בצבע ורוד סלמון , בטקסטורת עץ, שבא לרמז על נוכחות צריפית וכן יציקת גזע עץ ורודה. |
||
| + | הדואליות הכרומטית של האפור-ורוד לקוחה מהאסתטיקה של מרצפות אקרשטיין המשלבות גוונים אלו כבחירה עיצובית סטנדרטית תעשייתית. |
||
| + | הורוד, תפקידו לסמן את החריגה מתדמיתו הפונקציונלית והאפרורית גרידא של הבטון ולהעניק מראה דקורטיבי. בכך נוצר עידן חדש בתקופת הבטון, לא עוד האסתטיקה הקשוחה והחמורה של המודרניזם בשיאו אלא שלב מניירסטי השייך לתרבות עיצובית ישראלית חדשה שמנסה לרכך את העמדה הספרטנית הנוקשה, מה שניתן לראות ברחבות ציבוריות המצויות בקיבוצים ובערים והמצופות אקרשטיין דקורטיבי. |
||
| − | [[תמונה:OscarAbush.jpg|450px|thumb|'''אוסקר אבוש''': דרך חברון מתחת לגשר, 2006]] |
||
| + | בעבודת הוידיאו "טקס האנשים הדומים" 2002-3 עוסקים האנשים בהכנות לטקס שלא ברור לנו מהו. זהו משל על חברה שבשל התנכרותה לסביבתה נגרם לה אסון טבע. הטבע הולך ומתנוון . אנשיה מאמינים שהגאולה תצמח מקבוצה של אנשים דומים (דמיון פיזי) מעין משפחה, עם, שהם הנבחרים שביכולתם להציל את המצב... בוידיאו יש ערבוב זמנים בין הווה עתידני לגלישה לעבר (שהוא "עידן הבטון" המודרניסטי). |
||
| + | בעבודת הוידיאו המאוחרת יותר, 2005, "מבית לבית", נראית אישה בחלל אדריכלי של בית משותף, כשהיא עוברת מדלת לדלת ויוצקת שלוליות בטון מול פתחם של אותם "אנשים דומים" שאותם היא רוצה לסמן. |
||
| + | עבודות הוידיאו, שקדמו לתערוכה בחלל הגלריה, יש בהן מן המסתוריות ומן הסתימות, אך בהקשר של התערוכה הן נפתחות פתאום ומקבלות הקשר חדש. את מקום החברה האוטופית שמחפשת לה "תיקון" ממלאת החברה הקיבוצית, על מבני הציבור שלה והטקסים והמנהגים שלה. תרבות הבנייה הישראלית, בה עוסקות מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל בתערוכה זו, היא רק השתקפותה של החברה הישראלית . היא המראה התרבותית של ערכיה , לבטיה ובעיותיה. |
||
| + | התערוכה אוורירית ומינימליסטית. רובה לבן על לבן, או אפור בהיר. צבע הגבס כצבע הצל, כמו רוח רפאים שיוצאת מתוך הקיר ומחזירה אלינו את העבר. בטון ומלט – על חזור. |
||
| − | לעומתו '''אוסקר אבוש''', בוגר לימודי צילום במכללת הדסה בירושלים, חמוש במצלמתו, מתעד מהצד רגע אחד משעות רבות של המתנה ארוכה של חבורת פועלים פלסטינים היושבים על אם הדרך מדי בוקר בבוקרו וממתינים להיאסף לאתרי עבודה. עבודתם לא מובטחת ועתידם אינו ברור. אין האמן מתערב או נדחף לצילום. הוא נמצא מאחורי המצלמה, רואה ואינו נראה, עד למתרחש בעולם סביבו. |
||
| − | |||
| − | המצלמה סטטית, ניצבת מעבר לרחוב, מעבר לכביש הסואן שמכוניות עוברות בו הלוך ושוב ומסתירות מדי פעם את החבורה של הפועלים היושבים מנגד. עוברות דקות ארוכות והמצב אינו משתנה. ציפייה דרוכה. מחכים. אחד הפועלים מתופף בעצבנות באצבעותיו, אחר מנדנד את רגליו התלויות באוויר. הצופים מחכים גם הם ולא ברור למה, עד שפתאום נעצרת ניידת משטרה ומתרחשת תכונה בתוכה שאין באפשרותנו לראות. כעבור מספר רגעים מישהו סוגר את הדלת והיא נוסעת. לאחר שנסעה אנו רואים שנעלמו יחד איתה כל האנשים שישבו וחיכו על הגדר... |
||
| − | |||
| − | אוסקר אבוש בסך הכל מתעד עבורנו את חיי היומיום, אך הוא בוחר את נקודת המבט, את האובייקט להביט בו, את המראה שמשקפת לנו את עצמנו. הוא נוכח בעבודה גם בלי שדיוקנו מונצח בתוך הסרט. |
||
'''זיוה ילין''' – אוצרת הגלריה |
'''זיוה ילין''' – אוצרת הגלריה |
||
גרסה מ־10:30, 16 במאי 2008
תערוכות חדשות - מאי 2008
במסגרת אשכול התערוכות "נלבישך שלמת בטון ומלט" לכבוד חגיגות ה-60 למדינה, מציגות מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל עבודה מיוחדת לגלריה בבארי, הנושאת את השם "בטון ומלט – על חזור" וסוגרת מעגל עם עבודות הוידיאו המוקדמות שלהן משנת 2002-3/5 שנשאו את השם בטון ומלט.
העבודה מתייחסת כעמדת מוצא לצריף השבדי הישן שבו שוכנת הגלריה היום, שלפנים שימש כחדר האוכל של הקיבוץ. הצריף משומר במצב טוב, מבחוץ צבוע בורוד , על חלונות העץ שלו וגגו המשולש והמחודד. מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל רואות את הצריף השבדי כאלמנט תרבותי אירופאי מיובא, שחדר לארץ והתאזרח כאן. במיצב הן מקשרות את נוכחות הצריף השבדי ואת תפקידו בייסוד ההוויה הקיבוצית-הישראלית-הציונית וממצות את הדיסוננס התרבותי במפגש הבלתי אפשרי בין האירופאיות המסורתית לעבריות הקיבוצניקית המתחדשת. הבנייה הישראלית הסטנדרטית היא בנייה בבטון, שהוא חומר כבד, אטום, מגושם וחסר גמישות, נייח באופיו. משמש למבני קבע. לעומתו צריף העץ מביא אפשרות של בנייה ארעית, מהירה וקלילה. הוא מתאים לאקלים האירופאי ולא לאקלים הישראלי. סביר להניח שהצריף אומץ ע"י התרבות הישראלית בשל אופי הבנייה המהירה והקלה שלו, שהיוותה יתרון במקרים מסוימים שהחיפזון היה יפה להם. (אך העץ הישראלי הוא עץ זול ופשוט, כמו דיקט ולא העץ האירופאי המלא).
המיצב מורכב ממספר אלמנטים: על הקיר הגדול תלויות יציקות גבס של דלתות מקרר תעשייתי של מטבח קיבוצי,(שמחזיר אותנו חזרה לימיו של הצריף כחדר אוכל ומטבח). יש תחושה חזקה שניתן לפתוח את הדלת ולעבור לצד השני... הדלת משמשת כמבואה לחלל המשמש לשימור. שימור המזון מהווה דימוי לשימור תרבותי או לניסיון לנייד ולייבא תרבות ומתקשר למבנה הצריף המיובא.
אלמנט נוסף הוא הדגים היצוקים מגבס – מעין מאובנים מתקופת הבטון, שריד ארכיאולוגי של תרבות אדם, טבע דומם. הדגים מייצגים סביבת מחייה שקשורה לאדם והם מתקשרים גם לקירור ולמזון שצריך לקרר כדי לשמר. הדגים מתחברים לעבודות הוידיאו המוקרנות בחדר ההקרנה הסמוך, שם הם חלק מהטקס והם מקבלים מעמד מאגי.
את הנוכחות התרבותית האירופאית מכניס הצבע הורוד וטקסטורת העץ. על אחד הקירות נשען לוח גבס בצבע ורוד סלמון , בטקסטורת עץ, שבא לרמז על נוכחות צריפית וכן יציקת גזע עץ ורודה. הדואליות הכרומטית של האפור-ורוד לקוחה מהאסתטיקה של מרצפות אקרשטיין המשלבות גוונים אלו כבחירה עיצובית סטנדרטית תעשייתית.
הורוד, תפקידו לסמן את החריגה מתדמיתו הפונקציונלית והאפרורית גרידא של הבטון ולהעניק מראה דקורטיבי. בכך נוצר עידן חדש בתקופת הבטון, לא עוד האסתטיקה הקשוחה והחמורה של המודרניזם בשיאו אלא שלב מניירסטי השייך לתרבות עיצובית ישראלית חדשה שמנסה לרכך את העמדה הספרטנית הנוקשה, מה שניתן לראות ברחבות ציבוריות המצויות בקיבוצים ובערים והמצופות אקרשטיין דקורטיבי. בעבודת הוידיאו "טקס האנשים הדומים" 2002-3 עוסקים האנשים בהכנות לטקס שלא ברור לנו מהו. זהו משל על חברה שבשל התנכרותה לסביבתה נגרם לה אסון טבע. הטבע הולך ומתנוון . אנשיה מאמינים שהגאולה תצמח מקבוצה של אנשים דומים (דמיון פיזי) מעין משפחה, עם, שהם הנבחרים שביכולתם להציל את המצב... בוידיאו יש ערבוב זמנים בין הווה עתידני לגלישה לעבר (שהוא "עידן הבטון" המודרניסטי). בעבודת הוידיאו המאוחרת יותר, 2005, "מבית לבית", נראית אישה בחלל אדריכלי של בית משותף, כשהיא עוברת מדלת לדלת ויוצקת שלוליות בטון מול פתחם של אותם "אנשים דומים" שאותם היא רוצה לסמן. עבודות הוידיאו, שקדמו לתערוכה בחלל הגלריה, יש בהן מן המסתוריות ומן הסתימות, אך בהקשר של התערוכה הן נפתחות פתאום ומקבלות הקשר חדש. את מקום החברה האוטופית שמחפשת לה "תיקון" ממלאת החברה הקיבוצית, על מבני הציבור שלה והטקסים והמנהגים שלה. תרבות הבנייה הישראלית, בה עוסקות מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל בתערוכה זו, היא רק השתקפותה של החברה הישראלית . היא המראה התרבותית של ערכיה , לבטיה ובעיותיה.
התערוכה אוורירית ומינימליסטית. רובה לבן על לבן, או אפור בהיר. צבע הגבס כצבע הצל, כמו רוח רפאים שיוצאת מתוך הקיר ומחזירה אלינו את העבר. בטון ומלט – על חזור.
זיוה ילין – אוצרת הגלריה
תערוכות בעבר
2008
- מיכל כרמון: על מבנים ואנשים - זיכרון קיבוצי
- לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה
- חיים גל און – אביב 2008
- אוסקר אבוש: דרך חברון מתחת לגשר, 2006