אטואל בוחבוט ואורלי אמסלם
אטואל בוחבוט ואורלי אמסלם
19.5.2011
במאי 2011 הוצגה תערוכתן של בוגרות ספיר, אטואל בוחבוט ואורלי אמסלם.
תערוכתה של אטואל בוחבוט מתקיימת במסגרת מלגות הצטיינות לתערוכת יחיד שניתנות ע"י ידידי ביה"ס לאמנות חברה ותרבות בספיר, הניתנות מדי שנה לבוגרים מצטיינים במטרה לקדם ולתמוך באמנים אלו ולקדם את העשייה האמנותית בגלריות באזור הדרום.
אטואל בוחבוט (אטי), יוצאת לעבודותיה מתוך זיכרון בית ילדותה בשדרות שאינו מרפה ממנה: הגדר, הכסא שסבתא הייתה יושבת עליו שעות וצופה אל הרחוב, מיטת היחיד, המראה האליפסית, המדרגות לקומה העליונה – כל אלו חרוטים בזיכרונה והיא משרטטת אותם בברזל העגול, מרתכת אותם ומעמידה אותם בחלל הגלריה כקווי מתאר ריקים, חסרי בשר, כזיכרונות רפאים לבית ההוא שכבר לא קיים, שהוא כבר לא הבית שלה, שגרים בו אנשים אחרים.
את הבית של ילדותה בנתה עם אבא, היא מספרת. במו ידיהם. אטי בוחבוט היא אמנית-בנאית, היא מספרת את סיפורה דרך החפצים שהיא בונה. לצד הברזל הקשה הוסיפה יציקות שעווה רכות: את נעלי הבית של סבתא, הפמוטים, כוס הקידוש, מגש עם כוסות ופינג'אן מרוקאי.
העבודה הפיזית בברזל הקשה, הקונסטרוקציות שבונה אטי בוחבוט, היא דרך חיים עבורה. כך למדה מאביה שהיה צורף וידע לבנות הכל. בשמחת הברזל שלה יש גם הרבה געגוע ויתמות וריק גדול.
לצידה מציגה בחלל ההקרנה אורלי אמסלם שסיימה לימודיה בספיר לפני כשנתיים ויוצרת בתחום הוידיאו.
הוידיאו של אורלי אמסלם "מובן מאליו" עוסק בחיפוש אחר החופש בתוך הזוגיות, ברגשות הלא ברורים שיש לנו כשאנו בתוך מוסד הנישואין: החופש לא מושלם. לפעמים תחושת התלות בבן הזוג והאהבה מספקים חום, אך גם יכולים להעביר תחושת מחנק. האישה מנסה לרצות את כולם, ולא נותנת מספיק מקום לרצונות שלה. הוידיאו מבטא את הרצון הלא מודע שלה לברוח, להשתחרר.
בוידיאו של אורלי אמסלם מופיעות 3 כלות: אימה, היא עצמה וביתה והשפה מתחלפת בין צרפתית לעברית. אורלי אמסלם, כמו אטואל בוחבוט, משמרת את התרבות הצרפתית ממנה באה, את השפה ואת הבית והמשפחה וזה מה שהופך את סרטיה לאותנטיים. גם השבר התרבותי וקשיי הקליטה בארץ ניכרים בהם. בשתי העבודות של שתי האמניות מובא סיפורן האישי באופן אותנטי ומרגש.