ליאב מזרחי, מיכל ארז ומריקה היינץ הוק
ליאב מזרחי, מיכל ארז ומריקה היינץ הוק
4.2009
הגלריה בבארי שמחה לארח תערוכה חדשה של שלושה אמנים:
ליאב מזרחי, מיכל ארז ומריקה היינץ הוק.
בעבודות הנייר החדשות של ליאב מזרחי, בונה מזרחי לסתות של דגים טורפים, כרישים ויצורים אחרים בעלי אופי מורבידי המתמוססים אל תוך הקיר המקבל את פני הצופים. בתערוכה זו מעמיק ליאב מזרחי את עיסוקו בעולם הטבע ובעלי החיים . בעבודות המוקדמות הופיעו הצבאים, שסימלו באיקונוגרפיה הנוצרית את התגלותו של ישו הקורבן המקודש והצטרפו לחיות נטרפות אחרות. בהמשך חל מפנה חד בנקודת מבטו של מזרחי והוא החל ליצור ייצוגים של הטורפים ולא של הנטרפים: הקורבן הפך למקרבן. הציפור המתה החליפה מקומה לציפור טרף... הכרישים היוצאים מהקיר עם שיניהם החדות הטורפות חושפים פעולה אגרסיבית כוחנית, אקט אלים שעובר לצופה דרך פילטר מרוכך ועדין, באמצעות בנייה ועיצוב בנייר לבן, חומר פשוט ויומיומי, שהאמן מצליח להאדיר אותו ולהפוך אותו לסימן ההיכר שלו. לסתות הכרישים והדגים שעל הקיר מעלים על הדעת מאובנים ארכיאולוגיים, גם הם מתקשרים לעולם הדומם של המוות, לזיכרון שנשאר אחרי הכל. האמן מדמה את חלל הגלריה כפני מוזיאון לטבע, ומציב על שני פודיומים מעין שרידי גבישים, קריסטלים עם פנינים בקצותיהם, כשגם אלו עשויים להפליא מנייר וסיכות.
עולמו האסתטי של ליאב מזרחי מושתת באופן מתעתע על אקטים אלימים הלקוחים מעולם הטבע, על מוות וארכיאולוגיה, המובא באופן נקי ומעודן באמצעות החומר הכי פשוט שיש: נייר לבן. כמו קוסם הוא מצליח בוירטואוזיות להקסים כל פעם מחדש.
מיכל ארז, בעבודתה "פינה", מתייחסת לפינת השינה בחדר הילדים בקיבוץ. פינת מיטה שמחוברת לארון, שמחובר למיטה ומעל כוננית- מנורה בסגנון מודרניסטי. פינת השינה התגלגלה לפינה בבית של מישהי מבוגרת. פינה קטנה ופרטית שהיא גם פינת מזבח, מקום לגור בתוכו, לנוח ולהתגונן וגם מקור עבודה בלתי פוסק.
המתח בין הדקורטיבי לשימושי, הכלאה בין דקורציה לחפצים ביתיים ורצון להנפיש כל אובייקט שנכנס לתחום הבית – מנחה את איסוף והכנת האובייקטים לתערוכה.
הפינה התהוותה מחפצים שנמצאו ברחוב ועברו "טיפול ביות" ומחפצים עשויים מלאכת יד שהובאו אליה או הוכנו במיוחד עבורה.
מיכל ארז יוצרת עבודות פינה בגלריה ש"זוכרות" את הפינה ההיא מילדותה, אך נלחמות בזיכרון ומנסות לדלל אותו, לאוורר ולפזר. הפינה היא צורך קיומי: צורך בביטחון, בסגירות ובחמימות והגנה. צורך באגירה. ההצבה דורשת לאוורר, לתת חלל בין האובייקטים, לאפשר זרימה. במתח בין שני הקטבים האלו היא נמצאת.
חומרי העבודה של מיכל ארז, ממש כמו של ליאב מזרחי, פשוטים ולקוחים מהיומיום, מהבית, מהרחוב: רישום מהמחברת, כרית נוי, מדף, כסא קש, קומקום מעוטר, אהיל עם נוצות, ציור שמן, זוג נעלי ספורט מצוירות ועוד.
מיכל ארז נעה על הגבול בין החיים לאמנות, בין סידור פינה ביתית להצבה פיסולית בחלל וזה העניין בעבודתה.
מריקה היינץ הוק היא אמנית גרמניה שזו לה תצוגה ראשונה בישראל. היא לוקחת חומר גלם של צלם לא ידוע המנציח את אסתר וויליאמס שהייתה בשנות החמישים לשחיינית הצורנית המפורסמת בעולם. היינץ הוק מותחת את הסרט טכנית ומעבירה בו פילטר ירקרק חולני. וויליאמס מצידה נמצאת בתפאורה ימית מתחת למים ומחייכת בלי הפסק, מעבירה בתנועותיה אושר בצורה מלאכותית בתוך עולם הדממה.
ניתן למצוא קשר בין חיוכה המלאכותי של הרקדנית מתחת למים ל"חיוכם" חושף השיניים של הכרישים של מזרחי, שניהם במצולות הים.
המוסיקה המלווה את פעולת הריקוד מתחת למים חודרת דרך קירות חדר ההקרנה לחלל התצוגה ועוטפת את התערוכה כולה, צובעת אותה בגוון עדין וזורם שמאחד את שלושת התערוכות לכלל יצירה אחת.
זיוה ילין – אוצרת הגלריה בבארי