מאיה פסטרנק: עליה לארץ עוץ: הבדלים בין גרסאות בדף
(דף חדש: left|80px ==מאיה פסטרנק: עליה לארץ עוץ== '''7.2010''' [[תמונה:Maya_p.jpg|thumb|400px|מאיה פסטרנק: עליה לארץ ...) |
|||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
| − | [[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
||
| − | |||
==מאיה פסטרנק: עליה לארץ עוץ== |
==מאיה פסטרנק: עליה לארץ עוץ== |
||
| − | ''' |
+ | '''8.2010''' |
[[תמונה:Maya_p.jpg|thumb|400px|מאיה פסטרנק: עליה לארץ עוץ]] |
[[תמונה:Maya_p.jpg|thumb|400px|מאיה פסטרנק: עליה לארץ עוץ]] |
||
| שורה 13: | שורה 11: | ||
אחרון בתערוכה הוא דיפתיכון צילומי בשחור-לבן שנוצר בינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה". בצילומים נראית הודעת sms בפלאפון שבה החבר של מאיה כותב שהוא בדרך אל סבתא. בהודעה מתנגשות שתי קריאות מנוגדות: בין הנוחות הביתית לבין החשש לסכנה – בין הפרטי לציבורי - דבר שמבטא את תמצית המציאות הישראלית, לפי נקודת מבטה של מאיה, אמנית קנדית-ישראלית צעירה, נכדה של, "אורחת לרגע" בקיבוץ, שמראה לנו דרך עיניה איך אנחנו נראים.<br/> |
אחרון בתערוכה הוא דיפתיכון צילומי בשחור-לבן שנוצר בינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה". בצילומים נראית הודעת sms בפלאפון שבה החבר של מאיה כותב שהוא בדרך אל סבתא. בהודעה מתנגשות שתי קריאות מנוגדות: בין הנוחות הביתית לבין החשש לסכנה – בין הפרטי לציבורי - דבר שמבטא את תמצית המציאות הישראלית, לפי נקודת מבטה של מאיה, אמנית קנדית-ישראלית צעירה, נכדה של, "אורחת לרגע" בקיבוץ, שמראה לנו דרך עיניה איך אנחנו נראים.<br/> |
||
התערוכה מוקדשת לסבתא יהודית רפופורט, חברת קיבוץ בארי. |
התערוכה מוקדשת לסבתא יהודית רפופורט, חברת קיבוץ בארי. |
||
| + | |||
| + | ==ראו גם== |
||
| + | * '''[[הגלריה]]''' - באתר [[ויקיבוץ]] של בארי. |
||
| + | |||
| + | [[קטגוריה:תערוכות]] |
||
גרסה אחרונה מ־17:56, 29 באוגוסט 2010
מאיה פסטרנק: עליה לארץ עוץ
8.2010
בשבת ה-7.8 תפתח בגלריה בבארי תערוכתה של מאיה פסטרנק, "עליה לארץ עוץ".
מאיה, נכדתם של זאב ויהודית רפופורט, מוותיקי קיבוץ בארי, חיה בקנדה עד שבקיץ 2006 עלתה ארצה בתום לימודי תואר ראשון באמנות על מנת לעשות סטאז' במרכז הישראלי לאמנות דיגיטאלית בחולון, שם היא מנהלת את ארכיון הווידיאו והמולטימדיה.
בעבודותיה עוסקת מאיה בניסיונות לפרש את הזהות והתרבות של "המקום" וליישב את הפיצול בין שתי הזהויות שלה, הקנדית והישראלית.
העבודות בתערוכה החלו בקיץ 2006, כאשר מאיה באה לגור באופן זמני אצל דודה ודודתה, נועה ונמרוד בריל, בבארי. הייתה זו תקופת מלחמת לבנון השנייה, ומאיה החלה ליצור וידיאו המתעד את השהות שלה בקיבוץ.
התערוכה מעוצבת כרונולוגית, החל עם מיצב הוידיאו "השארתי את השממה הקנדית מאחורי אבל היא לא עזבה אותי", שמדמה את הגעתה של האמנית לישראל דרך המדבר. העבודות מבוססות על חוויות אישיות וסיפורים ששמעה בתחילת שהותה, כמו הסיפור על ההתמכרות בבארי לאופרת הסבון האמריקאית "דאלאס"... בעוד שכמה יצירות מגיבות על השפעות של ישראל עליה, מיצב הוידיאו הרב ערוצי "דאלאס" בוחן את השפעת התרבות הצפון אמריקאית בישראל בכלל ובבארי בפרט. יצירות נוספות בתערוכה התפתחו לצד הקשר המיוחד של מאיה עם סבתא שלה, יהודית רפופורט. אוסף גדול של תמונות בשחור-לבן מתאר את החיים בקיבוץ, אך בעוד חלקם מארכיון בארי, אחרים הם מסרטים שמצאה מאיה זרוקים ברחוב השופטים בתל אביב, במקרה במיקום המדויק שבו סבתא יהודית גדלה! הצילומים מתפקדים כמטאפורה לזיכרון, שבו גבולות האותנטיות מיטשטשים עם הגיל.
בחדר ההקרנה ממשיך נושא זה באמצעות וידיאו שיוצא מתוך זיכרונות וסיפורים של סבתא יהודית כנקודת התחלה.
אחרון בתערוכה הוא דיפתיכון צילומי בשחור-לבן שנוצר בינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה". בצילומים נראית הודעת sms בפלאפון שבה החבר של מאיה כותב שהוא בדרך אל סבתא. בהודעה מתנגשות שתי קריאות מנוגדות: בין הנוחות הביתית לבין החשש לסכנה – בין הפרטי לציבורי - דבר שמבטא את תמצית המציאות הישראלית, לפי נקודת מבטה של מאיה, אמנית קנדית-ישראלית צעירה, נכדה של, "אורחת לרגע" בקיבוץ, שמראה לנו דרך עיניה איך אנחנו נראים.
התערוכה מוקדשת לסבתא יהודית רפופורט, חברת קיבוץ בארי.