בארות יצחק: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Beerot_Yitzhak_Migdal.jpg|220px|thumb|בארות יצחק, מגדל המים ששרד]] |
[[תמונה:Beerot_Yitzhak_Migdal.jpg|220px|thumb|בארות יצחק, מגדל המים ששרד]] |
||
| − | '''בארות–יצחק''' - קיבוץ דתי ששכן בנגב הצפוני, מדרום לכביש עזה - ב"ש. ממנו יצאו העולים להתיישבות ב[[נחאביר]], בליל [[עליית י"א הנקודות|עליית 11 הנקודות]]. ב[[מלחמת העצמאות]] ניסה הצבא המצרי לכבוש את בארות–יצחק ובמהלך הקרבות שם, נפל חברנו יצחק גראופה ז"ל. לאחר המלחמה עבר הקיבוץ למרכז הארץ ובמקום הישוב, שנחרב בקרבות, הוקם אתר הנצחה. |
+ | '''בארות–יצחק''' - קיבוץ דתי ששכן בנגב הצפוני, מדרום לכביש עזה - ב"ש. ממנו יצאו העולים להתיישבות ב[[נחאביר]], בליל [[עליית י"א הנקודות|עליית 11 הנקודות]]. ב[[מלחמת העצמאות]] ניסה הצבא המצרי לכבוש את בארות–יצחק ובמהלך הקרבות שם, נפל חברנו [http://www.beeri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=659872_beeri&dbid=hantzacha&act=show3&dataid=ytzchak_gr יצחק גראופה] ז"ל. לאחר המלחמה עבר הקיבוץ למרכז הארץ ובמקום הישוב, שנחרב בקרבות, הוקם אתר הנצחה. |
[[תמונה:Beerot_Yitzhak_47.jpg|right|550px|thumb|בארות יצחק, 1947. בישוב 180 חברים ו-70 ילדים]] |
[[תמונה:Beerot_Yitzhak_47.jpg|right|550px|thumb|בארות יצחק, 1947. בישוב 180 חברים ו-70 ילדים]] |
||
גרסה מ־05:03, 3 באפריל 2010
בארות–יצחק - קיבוץ דתי ששכן בנגב הצפוני, מדרום לכביש עזה - ב"ש. ממנו יצאו העולים להתיישבות בנחאביר, בליל עליית 11 הנקודות. במלחמת העצמאות ניסה הצבא המצרי לכבוש את בארות–יצחק ובמהלך הקרבות שם, נפל חברנו יצחק גראופה ז"ל. לאחר המלחמה עבר הקיבוץ למרכז הארץ ובמקום הישוב, שנחרב בקרבות, הוקם אתר הנצחה.
קרב בארות יצחק
מתוך דף אינפורמציה של מפקדת האזור, דורות:
"... חבר בארות-יצחק סיפר על ההתקפה שנערכה עליהם ביום ה', 3.6. לאחר הרעשת תותחים שנמשכה כמה שעות התקרבו אליהם משוריינים, כ-30 במספר. מטרתם היתה הריסת הבאר הרחוקה כ-600 מ' מהמחנה. לאחר שיחידה של מצרים עלתה על שדה מוקשים שהקיף את השטח נתיאשו מכיבוש הבית, נתעכבו במרחק מה מבית-הבאר ובפגזי תותחים הרסוהו. גם צנורות הבריכה נפגעו והנקודה נשארה בלי מים. לא קשה לתאר מה מצב רוחם של האנשים היושבים זה שבועות בבונקרים ונחמס מהם עתה מקור המים .
... הפרות הועברו מבארות-יצחק לרוחמה ומעתה יהיו מצפים להספקת מים מן החוץ. אותו מצב שורר למעשה בהרבה נקודות בנגב ובמציאות אנו משחקים מחבואים עם האויב. מי יתן ויעמוד לנו הכוח להחזיק מעמד עד בוא השעה הגדולה."
(מתוך "עד הנגב" בעריכת רנה הברון, 1985)
סיפורו של יעקב
מתוך כתבה על סעד ב"הארץ שלנו":
"... היום הקשה ביותר במלחמה היה 15.7.48, היום בו הצליחו המצרים להגיע לבארות-יצחק, שכנתנו. הם עלו עליה בטנקים ובחיל כבד. גם אותנו התקיפו באותו יום אבל היתה זו רק התקפת הסחה. באותו יום היינו קשורים לבארות-יצחק בקשר אלחוט, שהעביר אלינו אחת אחר השניה את בשורות האיוב. שמענו כי גבורת החברים שהגנו על כל שעל בקיבוצם, לא הצליחה לעצור את המצרים מלכבוש את שלושת הבתים הראשונים של המשק, המפקד נפל וסגנו נפצע קשה בראשו.
שמענו כי בונקר התחמושת הוצף במי הבריכה שנפגעה, והתחמושת יצאה מכלל שימוש. שמענו את כל אלה - ורוחנו נפלה בקרבנו. ידענו: אם תיפול בארות-יצחק ניפול גם אנחנו, ואז יתקדמו המצרים לליבה של ישראל. ואז - קרה ה"נס". לאחר שנכבש הבית השלישי בבארות-יצחק נשמע לפתע קול תותחים מתגלגל בסביבה. היו אלה תותחים ישראליים. התותחים הראשונים של צה"ל, שנקראו בשם נפוליונצ'יקים. הם הגיעו ברגע האחרון והוצבו בוואדי הקרוב. מיריות התותחים נפגע טנק מצרי, והמצרים, שחשבו כי מתחילה התקפת נגד של כוח גדול, עזבו את המשק ונסו..."
(מתוך "עד הנגב" בעריכת רנה הברון, 1985)
