הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
||
| − | ==תערוכות חדשות - |
+ | ==תערוכות חדשות - דצמבר 2008== |
| − | [[תמונה: |
+ | [[תמונה:Brikman.jpg|400px|thumb|אדם קלדרון''': דבורים]] |
| + | בגלריה בבארי מוצגת תערוכתם של האמנית הותיקה '''נעמי בריקמן''' והאמן הצעיר '''קוקן ארגון'''. היא ציירת, רשמת בחסד, המתגוררת בירושלים. הוא אמן וידיאו ממוצא טורקי המתגורר בשנים האחרונות בברלין. שניהם נפגשים בנקודת הזמן הזו בגלריה בבארי כשהם עסוקים בתיאור דיוקן עצמי. |
||
| − | '''אדם קלדרון''' חוזר הביתה לקיבוצו בארי אחרי שהות של חמש שנים בברלין. כמו בנים רבים הוא עזב את הקן (הכוורת, החממה), התעופף לו ורעה בשדות זרים, כבש במבטו את העולם הגדול שבחוץ... התערוכה '''"דבורים"''' המוצגת בגלריה המקומית מביאה את נקודת הסתכלותו הייחודית על הקיבוץ בו גדל, אך הפעם עם פרספקטיבה, ממרחק, בעין ביקורתית אך גם אוהבת ונוסטלגית. |
||
| − | הכניסה לחלל הגלריה היא דרך וילונות שחורים והאור בפנים חמים ורך. אדם קלדרון משווה את הקיבוץ וכך גם את חלל הגלריה למעין כוורת ואת האנשים בה לדבורים פועלות המייצרות דבש ואנרגיה. |
||
| − | מיד עם הכניסה לגלריה על הקיר משמאל תלוי אובייקט אדום כאש, צורה אורגנית המאזכרת את אותה התפוצצות אנרגיה ואינפורמציה, או את התוצר של עבודת הדבורים, הדבש הניגר לרצפה. |
||
| − | על הקיר הגדול תלוי צילום ארכיון מוגדל של חדר האוכל ערוך לקראת סדר הפסח הקיבוצי, לפני בוא קהל האנשים. בחלל עומדת ריקנות, ציפייה דרוכה, ניתן לשמוע את זמזום קולות האנשים מרחף באוויר. |
||
| − | בקיר ממול – המשושים הגזורים במבנה דוגמת כוורת דבורים מאזכרים את השולחנות הצהובים של חדר האוכל בבארי... |
||
| + | '''נעמי בריקמן''' לאורך כל יצירתה האומנותית חוזרת שוב ושוב לטיפול בדיוקן העצמי. הפנים משמשים אותה כמטאפורה לנוף פנימי ונוף חיצוני והיא בודקת את השפעת הזמן עליהם. העיסוק שלה בדיוקן הוא אובססיבי, יש בו חפירה וגילוי מחדש, לפעמים חסר רחמים. התבוננות שהיא בו זמנית פולשנית וגם אינטימית, שיש בה גם משיכה וגם דחייה.<br/> |
||
| − | אופן העבודה והטיפול הוא בחיתוכים בסכין יפני, מה שהופך את הנייר לתלת מימדי ומטיל צללים על הקיר. אדם עובד עם ניירות גוויל צבעוניים וחותך מהם סרטים ומניפות, שיוצרים הסתרה והאחדה של הדימויים, וגם סוג של יופי עוצר נשימה. יצירתו נעה על הגבול שבין הדקורטיבי, הנקי והגרפי, לסגנון הקראפט התלוי ברישול.<br/> |
||
| + | על הקיר הגדול תלויים פורטרטים גדולי מימדים בפחם ובשמן כשממולם חלקי פורטרטים על דיקטים מלבניים עם ידיים ממששות, ידיים על המצח, מתחת לסנטר, באוזן, בלחי, בתנוחות של דאגה, הרהור, תובנה, עייפות. הידיים אינן מניחות – מותחות את העור המקומט, מפסקות את העפעפיים, תוקעות אצבעות לפה, מועכות את עודפי העור ויוצרות קימוטים. אותם הפנים בכל הציורים, אך בכל אחד הם נראים שונים כל כך: לעיתים היא נראית זקנה, לעיתים ילדה, נערה משתאה, והלכי הרוח משתנים מציור לציור. עם השנים הפך הציור של נעמי בריקמן חושפני יותר ויותר , חופר עמוק יותר ויותר , מתמקד בהדגשת השינויים החיצוניים והופך יותר ויותר אקספרסיבי.<br/> |
||
| − | ברב העבודות בתערוכה משתמש אדם בתמונות מארכיון הקיבוץ בהן אין ייצוג של יחידים אלא רק של קבוצות, בטקסים ובחגים הקיבוציים, ומטפל בהן.<br/> |
||
| + | נראה שאין גבול לסקרנות הזו של אדם אל מול פניו שלו הניבטים אליו מן המראה. הפנים הם האתר השכיח ביותר ועם זאת המרתק והמופלא והייחודי ביותר שלנו. בפני אדם משתקפת כל מהותו. |
||
| − | יוצאת מן הכלל הזה היא תמונתה המוגדלת של חברת קיבוץ מן השורה שמסמלת עבור אדם את האחר, שהוא לוקח אותה ומרומם אותה, שם אותה כצופה על ההתרחשות, היחידה שפניה גלויים, בתפקיד מלכת הכוורת. הבחירה דווקא בה אינה מקרית: חברה זו היוותה לגביו דוגמה לחופש, לטעם טוב, למקוריות ולאומץ לעמוד מול הקבוצה וללכת בדרכה, שלא היה לו ממי לשאוב בקיבוץ של ילדותו, וכעת כאות מחווה הוא מכתיר אותה למלכת הכוורת , מדפיס את דמותה על מעין טפט בשחור לבן שנראה כמתקלף מהקיר... ויש פה בהחלט רמיזה עבה על עיסוק במעמדות בתוך הקיבוץ.<br/> |
||
| − | אם ירים הצופה את עיניו כלפי מעלה, יופתע לראות על תקרת הגלריה את מי הבריכה משתקפים בתקרה, כחלון, כצוהר בריחה אל השמיים. מדי כמה רגעים עוברת-חולפת דמות. ספק צפה ספק עפה, חוצה את המסך מצידו האחד לצידו השני.<br/> |
||
| − | בחלל ההקרנה מוצגת עבודת וידיאו שצולמה לאור פנס לילי בלופ אינסופי, בה קבוצת ילדים בורחים מהחלון של בית הילדים זה אחר זה. מנגד מתמקדת המצלמה בילד בודד שמצליח לברוח אך לבסוף מוחזר ע"י אימו...<br/> |
||
| − | הד לוידיאו קיים בתערוכה בתצלום ענק של הקיבוץ מהאוויר, עליו מסומן מסלול התעופה של דבורה בתוך ה"כוורת" וממנה החוצה, אל מחוץ לקיבוץ. מתבקשת ההשוואה בין הילד הבורח, גיבור הסרט, לבין הבן העוזב, המחפש את דרכו מחוץ לקיבוץ.<br/> |
||
| + | עבודת הוידיאו של '''קוקן''' היא שונה בתכלית, למרות שלכאורה נקודת המוצא היא זהה: גם הוא ניצב מול המראה וסוקר את דיוקנו, אך אצל קוקן העיסוק הוא בכיסוי הפנים והראש ולא בגילוי. כיסוי הפנים היא אותה רעלה אותה נוהגות הנשים האיסלמיות לחבוש לראשן מפאת הצניעות. שנים רבות הייתה טורקיה מזוהה עם המערב, מאז שלטונו של אטטורק, אך בשנים האחרונות חזרו הנשים לרעלות המסורתיות, יחד עם ההתגברות של האיסלם הפונדמנטליסטי והדת. הרעלה הפכה לסמל במאבק זה וויכוחים רבים ניטשו בגינה. בתוך הויכוחים ההולכים וגוברים בנושא הרעלות, ערך נשיא טורקיה את הנשף השנתי של יום הרפובליקה בארמונו והזמין לקבלת הפנים את חברי הפרלמנט אך הפעם ללא נשותיהם, כנהוג. זו הייתה מדיניותו על מנת למנוע מנשות חברי הפרלמנט להופיע מכוסות ברעלות לנשף. הדבר עורר את זעמו של קוקן. קשה היה לו "לשאת את הבדלנות הקונסרבטיבית" ורצה להביע את מחאתו..בוידיאו הוא לובש את הרעלות מול המראה זו אחר זו, ומסיר אותן ושוב לובש ומסיר ועיניו מתחילות לדמוע .הוא אינו יכול לעצור את הדמעות. הוא יושב בברלין ובוכה על העם הטורקי, ועל המסורת העממית שאובדת בשל הרצון להתפתח ולהפוך לאומה מערבית אירופאית.<br/> |
||
| − | בקצה התערוכה, לכאורה במקום מוצנע, ייחד אדם מקום לעבודה שהוא קורא לה "תאונת אופנוע, הקלות הבלתי נסבלת...". עבודה זו מוקדשת לאביו, '''משה קלדרון''', שנספה בתאונת אופנוע לפני כשלוש שנים. |
||
| + | קוקן משתמש בפורמט המסורתי של הדיוקן העצמי מול המראה, האקפרסיבי והדומע, כדי להביע עמדה פוליטית, אמירה לא אישית . ובכל זאת הכאב הוא אישי, והחיפוש אחר דרך להביע אותו היא אישית, וכאן אנו חוזרים שוב לנקודת החיבור בין שני האמנים, בני שתי תקופות ואג'נדות , משני קצוות של העולם. |
||
| − | את הקלות הבלתי נסבלת מבטא אדם באמצעות השימוש בהדפסת אופנוע על נייר אותו הוא מקמט וזורק בפינה. החומר הזול, המקומט, הזרוק בצד – אומר הכל. "אתה חוזר לקיבוץ שלך", הוא אומר, "וכאילו כלום לא השתנה: האנשים אותם אנשים, הקיבוץ אותו קיבוץ, החדר אוכל אותו חדר אוכל, אבל זה ממש לא נכון... כי אבא כבר לא פה! ורק החולצה שלו נשארה תלויה על הקולב, חסרה כל כך את נוכחותו... |
||
| − | לכאורה בכוורת הכל נשאר תמיד אותו דבר, כלום לא משתנה, אבל כשאדם חסר בנוף הקיבוצי – הוא כל הזמן חסר ואין אפשרות להשלים. המספר על החולצה מסמל את זה מאוד חזק – הוא אישי, הוא רק של מישהו מסוים."<br/> |
||
| − | שורת היומונים במעבר מספרת את סיפור חייה של אימו דרך האירועים הפרטיים בחייה (הולדתה, כניסתה לתנועה, חג המחזור, גיוסה לצה"ל, שחרורה מצה"ל, חתונתה, הולדת ילדיה, מות אביה ומות בעלה). האירועים הפרטיים מתערבבים עם האירועים הקולקטיביים של הקיבוץ, דוחות מהאסיפה, כמויות הגשמים שירדו וכו'.<br/> |
||
| − | בתערוכה '''"דבורים"''' של אדם קלדרון כולנו חלק מאותה כוורת הומה פעילות חברתית, מידע ואנרגיה חברתית המייצרת סיפורים אישיים וקולקטיביים, ולעולם ניקרע בין החום וההגנה שמספקת לנו הכוורת לבין השאיפה לצאת לעולם הפתוח שבחוץ.<br/> |
||
| − | זיוה ילין – אוצרת |
+ | זיוה ילין – אוצרת הגלריה |
| − | |||
| − | *'''[[מדיה:Adam_2008.pdf|"דבורים"]]''', '''אדם קלדרון''', 7-29.11.2008 |
||
==תערוכות בעבר== |
==תערוכות בעבר== |
||
| שורה 38: | שורה 26: | ||
*'''[[בוגרי אמנות מעלה הבשור 2008]]''' |
*'''[[בוגרי אמנות מעלה הבשור 2008]]''' |
||
*'''[[מדיה:Regia.pdf|רגיעה, תערוכת אמני אשכול, חול המועד סוכות, 14.10.2008 ]]''' |
*'''[[מדיה:Regia.pdf|רגיעה, תערוכת אמני אשכול, חול המועד סוכות, 14.10.2008 ]]''' |
||
| + | *'''[[אדם קלדרון: דבורים]]''' |
||
| − | |||
==ראו גם== |
==ראו גם== |
||
* '''[[גלריה|הגלריה]]''' - באתר [[ויקיבוץ]] של בארי. |
* '''[[גלריה|הגלריה]]''' - באתר [[ויקיבוץ]] של בארי. |
||
גרסה מ־20:34, 21 בדצמבר 2008
תערוכות חדשות - דצמבר 2008
בגלריה בבארי מוצגת תערוכתם של האמנית הותיקה נעמי בריקמן והאמן הצעיר קוקן ארגון. היא ציירת, רשמת בחסד, המתגוררת בירושלים. הוא אמן וידיאו ממוצא טורקי המתגורר בשנים האחרונות בברלין. שניהם נפגשים בנקודת הזמן הזו בגלריה בבארי כשהם עסוקים בתיאור דיוקן עצמי.
נעמי בריקמן לאורך כל יצירתה האומנותית חוזרת שוב ושוב לטיפול בדיוקן העצמי. הפנים משמשים אותה כמטאפורה לנוף פנימי ונוף חיצוני והיא בודקת את השפעת הזמן עליהם. העיסוק שלה בדיוקן הוא אובססיבי, יש בו חפירה וגילוי מחדש, לפעמים חסר רחמים. התבוננות שהיא בו זמנית פולשנית וגם אינטימית, שיש בה גם משיכה וגם דחייה.
על הקיר הגדול תלויים פורטרטים גדולי מימדים בפחם ובשמן כשממולם חלקי פורטרטים על דיקטים מלבניים עם ידיים ממששות, ידיים על המצח, מתחת לסנטר, באוזן, בלחי, בתנוחות של דאגה, הרהור, תובנה, עייפות. הידיים אינן מניחות – מותחות את העור המקומט, מפסקות את העפעפיים, תוקעות אצבעות לפה, מועכות את עודפי העור ויוצרות קימוטים. אותם הפנים בכל הציורים, אך בכל אחד הם נראים שונים כל כך: לעיתים היא נראית זקנה, לעיתים ילדה, נערה משתאה, והלכי הרוח משתנים מציור לציור. עם השנים הפך הציור של נעמי בריקמן חושפני יותר ויותר , חופר עמוק יותר ויותר , מתמקד בהדגשת השינויים החיצוניים והופך יותר ויותר אקספרסיבי.
נראה שאין גבול לסקרנות הזו של אדם אל מול פניו שלו הניבטים אליו מן המראה. הפנים הם האתר השכיח ביותר ועם זאת המרתק והמופלא והייחודי ביותר שלנו. בפני אדם משתקפת כל מהותו.
עבודת הוידיאו של קוקן היא שונה בתכלית, למרות שלכאורה נקודת המוצא היא זהה: גם הוא ניצב מול המראה וסוקר את דיוקנו, אך אצל קוקן העיסוק הוא בכיסוי הפנים והראש ולא בגילוי. כיסוי הפנים היא אותה רעלה אותה נוהגות הנשים האיסלמיות לחבוש לראשן מפאת הצניעות. שנים רבות הייתה טורקיה מזוהה עם המערב, מאז שלטונו של אטטורק, אך בשנים האחרונות חזרו הנשים לרעלות המסורתיות, יחד עם ההתגברות של האיסלם הפונדמנטליסטי והדת. הרעלה הפכה לסמל במאבק זה וויכוחים רבים ניטשו בגינה. בתוך הויכוחים ההולכים וגוברים בנושא הרעלות, ערך נשיא טורקיה את הנשף השנתי של יום הרפובליקה בארמונו והזמין לקבלת הפנים את חברי הפרלמנט אך הפעם ללא נשותיהם, כנהוג. זו הייתה מדיניותו על מנת למנוע מנשות חברי הפרלמנט להופיע מכוסות ברעלות לנשף. הדבר עורר את זעמו של קוקן. קשה היה לו "לשאת את הבדלנות הקונסרבטיבית" ורצה להביע את מחאתו..בוידיאו הוא לובש את הרעלות מול המראה זו אחר זו, ומסיר אותן ושוב לובש ומסיר ועיניו מתחילות לדמוע .הוא אינו יכול לעצור את הדמעות. הוא יושב בברלין ובוכה על העם הטורקי, ועל המסורת העממית שאובדת בשל הרצון להתפתח ולהפוך לאומה מערבית אירופאית.
קוקן משתמש בפורמט המסורתי של הדיוקן העצמי מול המראה, האקפרסיבי והדומע, כדי להביע עמדה פוליטית, אמירה לא אישית . ובכל זאת הכאב הוא אישי, והחיפוש אחר דרך להביע אותו היא אישית, וכאן אנו חוזרים שוב לנקודת החיבור בין שני האמנים, בני שתי תקופות ואג'נדות , משני קצוות של העולם.
זיוה ילין – אוצרת הגלריה
תערוכות בעבר
2008
- מיכל כרמון: על מבנים ואנשים - זיכרון קיבוצי
- לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה
- חיים גל און – אביב 2008
- אוסקר אבוש: דרך חברון מתחת לגשר, 2006
- מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל: בטון ומלט – על חזור
- אלעד קופלר: ספינת השוטים
- קרן גלר: מיצב וידיאו
- בוגרי אמנות מעלה הבשור 2008
- רגיעה, תערוכת אמני אשכול, חול המועד סוכות, 14.10.2008
- אדם קלדרון: דבורים