סופי ברזון: נסרין ומנאל מחמיד: הבל וקין: הבדלים בין גרסאות בדף
(דף חדש: =='''סופי ברזון: נסרין ומנאל מחמיד: הבל וקין'''== '''10.2009''' thumb|380px|'''סופי ברזון''': "נסרין" בשבת ...) |
|||
| שורה 14: | שורה 14: | ||
הדימוי העתיק שעובר בורידים שלנו, הוא הדימוי של האדם הראשון שהרג את אחיו וקבר אותו בנקודה היפה ביותר על פני האדמה.<br/> |
הדימוי העתיק שעובר בורידים שלנו, הוא הדימוי של האדם הראשון שהרג את אחיו וקבר אותו בנקודה היפה ביותר על פני האדמה.<br/> |
||
מנאל מעלה לפני השטח את הקונפליקט של מלחמת אחים ועמים שהיא חשה בו על בשרה מדי יום כערבייה ישראלית, באופן טיפול אוניברסאלי, עדין ומרומז, בשפה אומנותית גבוהה, ונשארת ברמת השאלה. |
מנאל מעלה לפני השטח את הקונפליקט של מלחמת אחים ועמים שהיא חשה בו על בשרה מדי יום כערבייה ישראלית, באופן טיפול אוניברסאלי, עדין ומרומז, בשפה אומנותית גבוהה, ונשארת ברמת השאלה. |
||
| + | |||
| + | ==ראו גם== |
||
| + | * '''[[הגלריה]]''' - באתר [[ויקיבוץ]] של בארי. |
||
| + | |||
| + | [[קטגוריה:תערוכות]] |
||
גרסה אחרונה מ־16:23, 7 במרץ 2010
סופי ברזון: נסרין ומנאל מחמיד: הבל וקין
10.2009
בשבת ה-17.10 תפתח בגלריה בבארי תערוכתן של סופי ברזון, בת בארי, בוגרת ביה"ס לצילום "קמרה אובסקורה", ומנאל מחמיד, אמנית וידיאו ערבייה בוגרת אוניברסיטת חיפה.
סופי תציג בחלל הגדול את פרויקט הצילום שלה "נסרין", בו צילמה במשך למעלה משנתיים את נסרין, בת גילה הבדואית, החיה בכפר לא מוכר סמוך לבאר שבע. בין השתיים נרקמה עם הזמן חברות.
נסרין הסכימה להכניס אותה לתוך חייה, למקומות האישיים ביותר שלה. היא נתנה בה אמון. וכך, למרות פער השפה, התרבות והאסתטיקה שביניהן, הצילום יצר גשר בין שני העולמות. נוצרה קירבה, אותה יכול הצופה לחוש דרך ההתבוננות בצילומיה של סופי את נסרין וילדיה. סופי מיטיבה לחדור לעולמה של המצולמת בהרבה אמפטיה, כשהיא מצליחה שלא ליפול למלכודות הצילום האתנוגראפי או המגאזיני.
לדבריה, עוסקת העבודה במהות ולא בהכרח בנראות. מעין מעבר דרך הדלת הפתוחה של הנראות לעולם שמחכה מהעבר השני... סופי מביאה לנו את המבט הייחודי שלה, מבטה של אמנית ישראלית לתוך עולמה של האשה הבדואית, ללא מחיצות ופערים שיצרה הפוליטיקה, ברמה הכי אנושית ואוניברסאלית, בגובה העיניים.
בתוך חלל ההקרנה תציג מנאל מחמיד את עבודת הוידיאו שלה "הבל וקין". מנאל מביאה נקודת מבט של אמנית ערבייה ישראלית שעוסקת בנושא האלימות והקונפליקט בעבודותיה. ביצירתה נראה נוף פסטוראלי בדרך לכפר, ובו ילדים משחקים. שתי בנות שקועות במשחקן ולא שמות לב לאחרים, כשלפתע נקטע הקטע הפסטוראלי ונראים שני נערים בכפר נאבקים זה עם זה, מתגוששים ומרביצים מכות . ואז שוב חזרה לקטע הפסטוראלי של השדה עם הילדים וחוזר חלילה. הריתמוס האינסופי הזה הוא כמו חוט דמיוני שנמשך בין שני עולמות השרויים בקונפליקט. חוט של אור ושל אפלה ופחד, של יופי ותמימות מול אלימות. זה מוביל אותנו לעקבות הראשוניים של הזיכרון הקולקטיבי שלנו, מחזיר אותנו להתחלות שלנו, למרכיבים הבסיסיים שלנו ומציף את הקשר בין הרס לבנייה, בין שקט לצרחה, בין כשלון לאושר.
הדימוי העתיק שעובר בורידים שלנו, הוא הדימוי של האדם הראשון שהרג את אחיו וקבר אותו בנקודה היפה ביותר על פני האדמה.
מנאל מעלה לפני השטח את הקונפליקט של מלחמת אחים ועמים שהיא חשה בו על בשרה מדי יום כערבייה ישראלית, באופן טיפול אוניברסאלי, עדין ומרומז, בשפה אומנותית גבוהה, ונשארת ברמת השאלה.