חתונות בבארי

ריקוד שרל'ה בחתונות: ריקוד יהודי עממי שרוקדים בעיקר רקדנים ממוצא אנגלו-סכסי

חתונות בבארי - במרץ 1945 נערכה החתונה הראשונה ב"בארות" (חתונתם של בוריס ומרים בר–סיני). ביוני 1947 נערכו 3 החתונות הראשונות בנחאביר (אברהם ורבקה שורק, זאב ויונה וכסלר, בודא וגנוסיה דגן). את החופה והקידושין נהגו לערוך מחוץ לבארי. רק באוגוסט 1966 נערכה בבארי לראשונה חופה בטקס דתי (נישואיהם של אודי ושמואלה בר–סיני). עד סוף שנות ה–70 נהוג היה לחוג חג כלולות משותף למספר זוגות, פעמיים בשנה. מתחילת שנות ה–80 החלו לערוך כל חתונה בנפרד. במשך השנים התגבש בבארי נוסח של טקס כלולות, שהפך למסורת.

הסיפורון ההשלושה־עשר: היתה שמחה גדולה

שגרת הימים בנחביר התנהלה פחות או יותר כך: שעות העבודה הארוכות היוו את מרכז החיים. משנסתיימו, נותר זמן לשיחות, לקריאת ספרים, לעיון בעיתון "דבר" - אם וכאשר הגיע – ולמלאכות יד שונות (רקמה, סריגה וכדו') רדיו לא היה, גם לא פטיפון. ברדת הערב השתרר שקט ואפשר היה לשמוע, בין היתר, את צפירת הרכבת, בהגיעה לתחנה בעזה.
לא כך היה באֵרוע רב משתתפים ומשמח ביותר שחל ב-1.6.1947: שלוש חתונות נערכו בו זמנית. הזוגות: גנוסיה כרמלי ואברהם (בודא) בודנקין, רבקה מילס ואברהם שורק, יונה עברי וזאב וקסלר – באו בברית הנישואים.
השקט הופר בשירה ובקולותיהם של האורחים הרבים ושל החברים שנתקבצו ובאו מגדרה ומסדום. היה שמח מאד. אין תיעוד של החתונה המשולשת בתצלומים וחבל. והכיבוד? אולי היה רבע עוף ואולי לא, אולם ה"קינוח" היה בלתי נשכח. קרובי משפחה של גנוסיה הגיעו עם רכב קירור, וכיבדו את הנוכחים הרבים בגלידה! הגלידה הראשונה שלנו בנגב.
לאחר שהאורחים הרבים יצאו לדרכם צפונה, נשתררה דממה. החיים שבו לשיגרה.

רינה הברון (מתוך "מסע אל העבר" - 20 סיפורונים)