בוגרי אמנות מעלה הבשור 2009: הבדלים בין גרסאות בדף
(דף חדש: '''בוגרי אמנות מעלה הבשור 2009''' '''7.2009''' thumb|400px|לבנה פורמנסקי כבכל שנה, גם השנה מביא איתו הק...) |
(←ראו גם) |
||
(גרסת ביניים אחת של אותו משתמש אינה מוצגת) | |||
שורה 33: | שורה 33: | ||
==ראו גם== |
==ראו גם== |
||
− | * '''[[ |
+ | * '''[[הגלריה]]''' - באתר [[ויקיבוץ]] של בארי. |
+ | |||
+ | [[קטגוריה:תערוכות]] |
גרסה אחרונה מ־11:10, 5 באוגוסט 2009
בוגרי אמנות מעלה הבשור 2009
7.2009
כבכל שנה, גם השנה מביא איתו הקיץ לגלריה בבארי את עבודותיהם של בוגרי מגמת האומנות במעלה הבשור, להנאת הצופים.
בין המציגים שבעה בוגרי י"ב, שתי בוגרות י"א ועבודה קבוצתית של שש נערות מכיתות י'-י"א שכבר הוצגה באפריל באוניברסיטת בן גוריון.
העבודות עוסקות בנושאים מגוונים:
לבנה פורמנסקי (נירים) יצרה תמונה נוסטלגית גדולה מממתקים מודבקים העוסקת בילדות בקיבוץ של פעם ובאידיאולוגיה המתקתקה שמתקלקלת כמו הממתקים שלא יחזיקו מעמד הרבה זמן ויתעפשו. העבודה מייצגת יחס דו-ערכי: מצד אחד קיימת נקיטת עמדה אידיאולוגית חברתית אשר משקפת את האמון בחיים השיתופיים ורואה אותם כדבר האידיאלי, מתוק כמו הממתק. מן הצד השני יש בעבודה מודעות לפגעי הזמן ולמה שהוא מעולל לדברים הטובים והמתוקים, לכרסום שחל עם הזמן באידיאולוגיה הקיבוצית.
נוגה קצב (ניר יצחק) פיסלה גם היא שתי ילדות. אחת יושבת על הנדנדה והשנייה דוחפת אותה. היא מעלה את יצר הדחף-פחד מעל פני השטח ומשחק הילדים התמים הופך פתאום רווי סכנה ומאיים.
נועה בן ברק (בארי) עוסקת במציאות של התלמיד/האדם עם בעיות הקשב והריכוז. במרכז ניצב ציור של נערה המכסה בידיה את אוזניה ומסביבה הילה המקיפה אותה וסוגרת עליה, בעוד הסאונד הנשמע בחלל הוא בליל של קולות , חריקות וצעדים שמכניס את הצופה לתוך הסיטואציה ומבטא את המועקה היומיומית ממנה סובלת הדמות.
מעין דאנטוניו (דקל) יצרה על הרצפה מעין חלקת שדה של פרחים מלאכותיים, העומדים בעזרת רשת ברזל, מה שמזכיר את החממות של פעם. היא מעלה בעבודתה את עניין הטבעי מול המלאכותי ומכניסה את ה"כביכול טבעי", הפרחים, לתוך החלל התרבותי של הגלריה. פרחי הנייר המזויפים הם כמו מסכה שאנשים מסתתרים מאחריה, הם שבריריים למגע ונהרסים בקלות. אם תיגע- הצבע יישאר על ידיך.
נעמן טל (סופה) מציג דמות אדם רובוטי על הקיר, יצוק משעווה, שאיבריו הפנימיים עשויים מחלקים אלקטרוניים וחוטי חשמל ומדבר על החברה המתועשת שלנו ועל אובדן האנושיות. נעמן מציג את האדם כקורבן אשר נשלט ע"י החברה ותקשורת ההמונים, חסר שאיפות ורצונות משל עצמו. צמוד לקיר, משותק, אל מול הריקנות וחוסר המשמעות של חייו – עתה הוא מכונה בין מכונות.
בת חן (אוהד) מציגה מיצב וידיאו. שולחן משפחתי ערוך לארוחה ובמוניטור שבראש השולחן נראים בני המשפחה בטקס כניסת השבת, כשלפתע נשמעת הכריזה "צבע אדום" וכולם בורחים ונוטשים את השולחן באמצע הקידוש. בקידוש נפקד מקומו של האב. העבודה משקפת מצב דומה בבתים רבים בישראל, בהם נסוג מעמדה של הדת או מתחזק לפתע וקיימים חילוקי דעות בין בני המשפחה. המאחד את כולם הוא המצב הביטחוני באזור, הכריזה "צבע אדום". זוהי עבודה לוקאלית וישראלית מאוד.
לי אידסס (סופה) מציגה סדרת צילומי זירוקס מטופלים שצילמה ברחוב בתל אביב. צילום אחד חסר ובמקומו תלוי שלט שהופך להיות מוקד העבודה. מטרת העבודה להעלות שאלות על אופן הצפייה והביקורת באומנות: איזו תמונה הייתה שם? למה היא נלקחה? מי לקח אותה? האם השלט הוא חלק מהעבודה? נשאלת השאלה מה מעניין יותר, החסר או הנמצא...
סיגל מילס (בארי) משעינה על הקיר שני זוגות אופניים בגודל אמיתי, אחד מפוסל מחוט ברזל והשני מעץ. משניהם ניטלה היכולת לנוע ולהתגלגל. זוג גלגלים אחד הוא בצורת פרחים ואילו השני בצורת ריבועים... האופניים תקועות במקומם כמו סוג של בדיחה דושאנית.
שירה פלורנטין (ניר יצחק) מציירת סדרת ציורים סוריאליסטיים בגירים, העוסקים ביחסים בין אובייקטים מוגדלים או מוקטנים, אשר משחקים תפקיד אחר מן התפקיד שיועד להם במציאות. בתוך מציאות הזויה זו נמצאת תמיד דמות אנושית מוקטנת העוסקת בפעולת כיבוש שהיא מעבר להישג ידה והיא אבודה מראש. עיסוק חסר הגיון זה עומד בלב ליבה של העבודה.
העבודה האחרונה מוצבת בחלל ההקרנה. זוהי עבודה משותפת לקבוצת תלמידות מכיתות י'-י"א בליווי מורות הסדנה, שכותרתה היא "בשבילנו הנגב הוא קודם כל בית". העבודה הוצגה כבר בתערוכה באוניברסיטת בן גוריון. זהו מיצב פיסולי המשלב וידיאו: שתי מיטות ודמויות מפוסלות ישנות עליהן גב אל גב,במצב של השתקפות, אחת מחול והשנייה מבטון. החול מייצג את האקלים המדברי והיובש הנגבי, אותו פגשו הראשונים שבאו למקום. לעומתו, מייצג הבטון את חזון הבנייה המאסיבית, את התרבות והפיתוח של הנגב, וכיום קיבל הבטון המזוין גם ממד נוסף, ביטחוני, והוא מייצג עבורנו את המרחב המוגן...הדמויות המפוסלות נמצאות במצב סטטי, שקועות בשינה עמוקה, במצב חלימה, כשמעל ראשן מוקרן סרט וידיאו בו נראה נוף שדה ושביל עם ברושים. המצלמה מלווה את הדמות הרצה במרחב הפתוח, כשרק קולות נשימתה ההולכים ומתגברים והצבע האדום על המסך מפירים את הדממה באגרסיביות. העבודה מציגה את המציאות בנגב המערבי המתקיימת בין חלום לסיוט, בין זרימה לקיפאון, בין מרחב פתוח למרחב מוגן. תודות לגיא ברוך שערך עם התלמידות את סרט הוידיאו.
זיוה ילין – אוצרת הגלריה