שרון ליפשיץ: ״הקו והמעגל״; סיון גרוס: ״פועלת דור שלישי״
שרון ליפשיץ: ״הקו והמעגל״; סיון גרוס: ״פועלת דור שלישי״
4.2011
שרון ליפשיץ היא בת ניר עוז, שעזבה. אימה היא צלמת. בעבודת הוידיאו שלה "הקו והמעגל" מצולם טקס אשר מתרחש בחדר החושך, בו מדפיסות האם והבת תמונות המעוררות דו-שיח הבוחן את ההיסטוריה המשותפת שלהן, של המשפחה ושל הקיבוץ. במהלך הצילום, שארך כמה שבועות, הן הדפיסו סדרה של נגטיבים מהשנים 1959-1982. באותם שבועות בחדר החושך התקרבו האם והבת להבנת התפקיד שמילאה האידיאולוגיה בהיסטוריה האישית שלהן. הן חזרו לימי הילדות שבהם ניזונה ראיית העולם של הילדים מהחזון של ההורים, ובאותה שעה הייתה זו בשבילם מציאות שאין טבעית ממנה. בהמשך שרטטו את תבנית נקודות השבר של החלום ואת יופיין של הצורות הנוצרות מהן. הוידיאו כולו מצולם במבט מגבוה, כשהמצלמה ממוקמת מעל קערת המפתח ורק ידיהן של האם והבת נראות וקולן נשמע. בתוך הקערה מתהווה וצץ הדימוי בשחור לבן. כמו טקס מאגי, שחוזר על עצמו שוב ושוב, מחזירה אותנו שרון לנגטיבים הישנים, לסיפורים האישיים והמשפחתיים ולחדר החושך, רב הקסם.
לצד שרון ליפשיץ, בחלל הגדול, תציג סיוון גרוס את עבודתה "פועלת דור שלישי". נקודת המפגש של שרון ליפשיץ עם סיון גרוס עוברת דרך האידיאולוגיה הסוציאליסטית הפועלית, שמעסיקה את סיון. סיון גרוס נולדה בפתח תקווה וחיה בשיכון עובדים. היא מביאה את המודעות הפועלית שלה לאומנותה. ביצירתה היא הופכת בעצמה להיות פועלת חלוצה שבונה את הארץ. היא בונה מודלים ארכיטקטוניים של מעין שיכונים המבוססים על קוביות ומלבנים, על פי האדריכלות המודרנית באירופה שחדרה גם לארץ. לאחר הכרזת המדינה, בשנות החמישים, החלה בנייה מאסיבית של שיכוני עובדים בכל רחבי הארץ, שנראו כמלבנים המחולקים ליחידות דיור זהות. החברה הייתה אז ברובה ממעמד הפועלים והבנייה התאימה לתקופתה. בהמשך החלו לחדור "תוספות" על אותו המלבן, ככל שעלתה רמת החיים: החלו לסגור מרפסות, להוסיף מזגן, לבנות מחסנים... בניות לא חוקיות אלו, שפורצות את המלבן הראשוני ויוצרות צורות משונות בנוף הבנוי, הן אלו שמעניינות את סיון גרוס. ההתפשטות הפרטית לתוך החלל הציבורי, היא טוענת, היא מאוד ישראלית. אצלנו הכל בחוץ: האופניים, המחסן, הגינה, המרפסת שגולשת לשטח הציבורי...
על הקירות רישומים וקולאז'ים של פועלים ופועלות אנונימיים, המחזיקים בידם חפץ שמסמל את המקצוע שלהם. סיון גרוס לוקחת אותנו עשרות שנים לאחור, מחזירה אותנו לימי הזוהר של האידיאולוגיה הסוציאליסטית בארץ ושואלת מה קרה מאז.
בעוד שרון ליפשיץ, שחיה רחוק מעבר לים, חוזרת לרגע לקיבוץ, לבית בו גדלה, לברר שאלות מהותיות הנוגעות לילדותה במקום, שהושפעה מהאידיאולוגיה הקיבוצית הסוציאליסטית שהוריה האמינו בה, חוזרת סיון גרוס לאידיאולוגיה הפועלית שקיבלה בבית הוריה בעיר אותה היא רוצה לשחזר. בחלל הגלריה מתרחשת נקודת המפגש בין השתיים. מפגש שיש בו מן הנוסטלגי ומן הערכי ומעלה שאלות חברתיות סוציאליות לגבי ההווה בו אנו חיים.