רועי דרסטין וירון אתר
רועי דרסטין וירון אתר
6.2009
בשבת של שבועות נפתח החלל הלבן של הגלריה בבארי וקלט לתוכו את עבודותיו גדולות המימדים של רועי דרסטין. העבודות נדדו מהסטודיו בתל אביב עד לגלריה הדרומית בחפשן אחר חלל רחב ידיים וגבוה דיו שיכיל אותן. לצורך המעבר פורקו העבודות והורכבו מחדש, וחלקן מוצגות כאן בחלקיהן.
רועי דרסטין יוצר ציורים בצורות לא רגולאריות, המורכבים מחיבור של מספר בדים זה ליד זה. הפורמטים שנוצרים מהווים מעין צורות סמלים מונומנטאליים, כמעט פאשיסטיים, שיש בהם מצד אחד יופי מהפנט ומצד שני משהו מאיים. אתה עומד מולם משתאה, כמו מול צמח טורף....הגודל העצום משדר אלימות וכח, אך מכיל בתוכו גם תוהו ובוהו שיש בו גם קטעים של רוך ו"נשיות".
רועי דרסטיין אוהב לחלק את הדימויים שלו לנשיים וגבריים. הדימויים הגבריים הם אלו שמאזכרים סמלים לאומיים-צבאיים, סמלי יחידות, שהוצאו מהקשרם, כמו הנשר, הפנתר, ציפור הלובסטר. גם הצורות הגיאומטריות בעלות הקווים הישרים והזוויות החדות הן גבריות. לעומתם הדימויים הנשיים באים לידי ביטוי בנופים , בדימויי הצמחים והעצים, באורנמנטיקה, ובאזכורים של דמויות נשיות שאנוסות לתוך הצורות הגיאומטריות שסוגרות אותן.
הציור משקף תהליך של בניה והרס ובנייה מחדש. אלימות מול רוגע, שליטה מול חוסר שליטה. חיבור של אירועים ופעולות ציוריות על הבד, יוצר מפגש אלים ומרגש וחוויה חושית ואמוציונאלית. לעיתים הג'סטות הציוריות חזקות יותר מהדימויים עצמם. רועי דרסטין משתמש בשפה ציורית אקלקטית שלוקחת ממסורות המופשט האמריקאי, מהאקשיין פיינטינג (אומנות הפעולה), ממלביץ', ועוברת דרך ה"בד פיינטינג" (הציור הרע) של שנות ה-80 ומבצבצים פה גם גרבוז ומיכאל סגן-כהן הישראלים ועל הכל בולט פה פרנק סטלה האמריקאי עם הפוליגנים הלא רגולארים שלו משנות השישים והשבעים... מין שעטנז חזק ואקספרסיבי שברגע הראשון מבהיל וכמעט דוחה, אך לאט לאט אתה מגלה בו סדר והרמוניה מסוימת ומתחיל להתאהב בו. הציור של רועי דרסטין דורש זמן להסתגלות אליו, זמן לשוטט בו ולגלות אותו, ולמצוא בו את היופי לצד הכוחניות המתפרצת והרעננות.
זה לא ציור שמתמסר מהר.
בחדר ההקרנה מוצגת עבודת הוידיאו של ירון אתר "אני הוא הצלם". העבודה חושפת את האדם העומד מאחורי המצלמה, הלא הוא הצלם, ש"נתפס בשעת מעשה" ונחקר לעומק בוידיאו תיעודי העשוי משבע תמונות סטילס הנעות על פני גופו, לבושו ומצלמתו של הצלם. הצלם נתפס כשהוא כפוף מעט, הבעת פניו מרוכזת במה שרואות עיניו במצלמתו, כאותו צייד המשחר לטרף ומחפש אחר הרגע המושלם. האופן בו העדשה כביכול נעה על פני כל גופו, יש בו משהו פולשני. ירון אתר מציג פורטרט עצמי שלו שיש בו מין האירוני ומין ההומור העצמי, אך גם מזכיר סרטי זיכרון ואבל על המת. הוא משתמש במודע במדיום של "הדימוי הנע" בתוך הוידיאו, כלומר הוא משלב צילומי סטילס ומניע אותם ומחיה אותם כאילו היו בתנועה ובכך חוקר את הפערים בין הצילום לוידיאו. הטכניקה הזו מוכרת לנו מעולם המצגות והאירועים, וירון אתר מכניס אותה לתוך סרטי הוידיאו שלו ויוצר ממנה אומנות.
הוידיאו מלווה בשיר "the wind of change" המהווה שיר קינה לאמן אשר בחר להיות צלם והפעם הוא זה שמת, כמו הדימויים ה"מתים" השמורים היטב במצלמתו. לקראת סוף השיר, עולה המצלמה לקטע של שמיים , ועליהם נכתבות מילות השיר בסגנון של קריוקי , קיטשי ומרגש, בו הוא בוחר להדגיש רק חלק מהמשפטים המושמעים בשיר. כל זה חלק מאותה הצגה עצמית אירונית של דמותו של האמן-הצלם שבוחר לעצמו במקרה זה את האופן בו הוא חושף לפנינו את עצמו ובו בזמן הוא מתדיין מהצד על הדימוי של הצלם כצלם ועל הצילום כדימוי מת. על כל אלו שורה קלילות קליפית והצופה מוצא עצמו מסתכל בלופ של ירון אתר שוב ושוב.
זיוה ילין – אוצרת התערוכה