לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה

מתוך Wikibbutz
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה

3.2008

לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה

סרטו של לביא בן גל הוא מסע פואטי אל זיכרונות הילדות. מסע אל בית שקשה לעזוב אך השיבה אליו בלתי אפשרית. לאחר עשר שנים של היעדרות, חוזר בן גל לקיבוץ ומגלה שהמקום השתנה. הוא ניצב מול הנופים, השבילים, הריחות שהם חלק ממנו ומתקשה להיפרד. המקום בו הוא מרגיש הכי בבית הוא גם המקום בו הוא עכשיו זר.

הסרט מורכב מסדרת מפגשים אקראיים בשבילי הקיבוץ, שיחות אישיות, משעשעות ומרגשות של הבמאי עם חברי המשק המכירים אותו מגיל אפס, דרכן נחשפת האהבה והגעגוע לקיבוץ של פעם וגם הכאב והחשש מתהליכי השינוי. בסרט, המצולם כגלויות נוף בצבעים חמים, מתגלה הקיבוץ כגן עדן נטוש, כמקום שבו הניסיון להחליף את התא המשפחתי הקטן במשפחה שבטית אחת גדולה, הותיר את סימניו בכל פינה. הסרט נקרא "שמונה עשרים ושמונה" משום שעל פי התקנון של הקיבוץ "בגיל 28 חייב בן המשק להחליט אם הוא נשאר בקיבוץ או עוזב". בגיל זה הסתיים המסע של לביא, משום שהוא נאלץ לעזוב את קיבוצו. הוא נקרא לבוא לפנות את החדר שלו. לביא בא... עם מצלמה ומתעד הכל. במהלך המסע שלו הוא בוחן מחדש את הזיכרונות שנשארו ומתעמת עם זיכרון, שונה משלו, שנושאים הוריו.

לאורך כל הסרט נשמע קולו של לביא. הוא האיש שמחזיק את המצלמה, אליו פונים האנשים, הוא הזוכר והוא גם המספר ויש גוון של הומור בקולו והרבה אהבה למקום ולאנשים שגידלו אותו.

סוף סוף סרט דוקומנטרי שנותן כבוד למפעל הקיבוצי ולכל אותם אנשים טובים שנתנו את חייהם בשבילו, שמבקר אבל בעדינות, בדאגה לעתיד ובכאב לב. שלא יורק לבאר ששתה ממנה. שווה לפנות שעה ולשבת ולצפות! הסרט זכה בפרס ליוצר צעיר ומבטיח בפסטיבל הבינלאומי דוקאביב 2007 . מנימוקי השופטים: "הסרט הוא רקוויאם הומוריסטי לחברה הקיבוצית הבנוי בתבונה, דיוקן מלא אהבה וקבלה המציין סופו של עידן."