הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|80px]] |
||
| + | ==אטואל בוחבוט ואורלי אמסלם== |
||
| − | ==שרון ליפשיץ: ״הקו והמעגל״; סיון גרוס: ״פועלת דור שלישי״== |
||
| − | ''' |
+ | '''19.5.2011''' |
| − | [[תמונה: |
+ | [[תמונה:Atuel.jpg|thumb|380px|'''אטואל בוחבוט''': "כסא"]] |
| − | + | ביום חמישי ה-19 במאי, תפתח תערוכתן של בוגרות ספיר, '''אטואל בוחבוט''' ו'''אורלי אמסלם'''.<br/> |
|
| + | תערוכתה של '''אטואל בוחבוט''' מתקיימת במסגרת מלגות הצטיינות לתערוכת יחיד שניתנות ע"י ידידי ביה"ס לאמנות חברה ותרבות בספיר, הניתנות מדי שנה לבוגרים מצטיינים במטרה לקדם ולתמוך באמנים אלו ולקדם את העשייה האמנותית בגלריות באזור הדרום.<br/> |
||
| − | '''שרון ליפשיץ''' היא בת ניר עוז, שעזבה. אימה היא צלמת. בעבודת הוידיאו שלה "'''הקו והמעגל'''" מצולם טקס אשר מתרחש בחדר החושך, בו מדפיסות האם והבת תמונות המעוררות דו-שיח הבוחן את ההיסטוריה המשותפת שלהן, של המשפחה ושל הקיבוץ. במהלך הצילום, שארך כמה שבועות, הן הדפיסו סדרה של נגטיבים מהשנים 1959-1982. באותם שבועות בחדר החושך התקרבו האם והבת להבנת התפקיד שמילאה האידיאולוגיה בהיסטוריה האישית שלהן. הן חזרו לימי הילדות שבהם ניזונה ראיית העולם של הילדים מהחזון של ההורים, ובאותה שעה הייתה זו בשבילם מציאות שאין טבעית ממנה. בהמשך שרטטו את תבנית נקודות השבר של החלום ואת יופיין של הצורות הנוצרות מהן. הוידיאו כולו מצולם במבט מגבוה, כשהמצלמה ממוקמת מעל קערת המפתח ורק ידיהן של האם והבת נראות וקולן נשמע. בתוך הקערה מתהווה וצץ הדימוי בשחור לבן. כמו טקס מאגי, שחוזר על עצמו שוב ושוב, מחזירה אותנו שרון לנגטיבים הישנים, לסיפורים האישיים והמשפחתיים ולחדר החושך, רב הקסם.<br/> |
||
| + | אטואל בוחבוט (אטי), יוצאת לעבודותיה מתוך זיכרון בית ילדותה בשדרות שאינו מרפה ממנה: הגדר, הכסא שסבתא הייתה יושבת עליו שעות וצופה אל הרחוב, מיטת היחיד, המראה האליפסית, המדרגות לקומה העליונה – כל אלו חרוטים בזיכרונה והיא משרטטת אותם בברזל העגול, מרתכת אותם ומעמידה אותם בחלל הגלריה כקווי מתאר ריקים, חסרי בשר, כזיכרונות רפאים לבית ההוא שכבר לא קיים, שהוא כבר לא הבית שלה, שגרים בו אנשים אחרים.<br/> |
||
| + | את הבית של ילדותה בנתה עם אבא, היא מספרת. במו ידיהם. אטי בוחבוט היא אמנית-בנאית, היא מספרת את סיפורה דרך החפצים שהיא בונה. לצד הברזל הקשה הוסיפה יציקות שעווה רכות: את נעלי הבית של סבתא, הפמוטים, כוס הקידוש, מגש עם כוסות ופינג'אן מרוקאי.<br/> |
||
| + | העבודה הפיזית בברזל הקשה, הקונסטרוקציות שבונה אטי בוחבוט, היא דרך חיים עבורה. כך למדה מאביה שהיה צורף וידע לבנות הכל. בשמחת הברזל שלה יש גם הרבה געגוע ויתמות וריק גדול.<br/> |
||
| + | לצידה מציגה בחלל ההקרנה אורלי אמסלם שסיימה לימודיה בספיר לפני כשנתיים ויוצרת בתחום הוידיאו. |
||
| + | הוידיאו של אורלי אמסלם "מובן מאליו" עוסק בחיפוש אחר החופש בתוך הזוגיות, ברגשות הלא ברורים שיש לנו כשאנו בתוך מוסד הנישואין: החופש לא מושלם. לפעמים תחושת התלות בבן הזוג והאהבה מספקים חום, אך גם יכולים להעביר תחושת מחנק. האישה מנסה לרצות את כולם, ולא נותנת מספיק מקום לרצונות שלה. הוידיאו מבטא את הרצון הלא מודע שלה לברוח, להשתחרר. |
||
| + | בוידיאו של אורלי אמסלם מופיעות 3 כלות: אימה, היא עצמה וביתה והשפה מתחלפת בין צרפתית לעברית. אורלי אמסלם, כמו אטואל בוחבוט, משמרת את התרבות הצרפתית ממנה באה, את השפה ואת הבית והמשפחה וזה מה שהופך את סרטיה לאותנטיים. גם השבר התרבותי וקשיי הקליטה בארץ ניכרים בהם. בשתי העבודות של שתי האמניות מובא סיפורן האישי באופן אותנטי ומרגש.<br/> |
||
| ⚫ | |||
| − | [[תמונה:Sivan_G.jpg|thumb|380px|'''סיון גרוס''': "פועלת דור שלישי"]] |
||
| ⚫ | |||
| − | לצד שרון ליפשיץ, בחלל הגדול, תציג '''סיוון גרוס''' את עבודתה "'''פועלת דור שלישי'''". נקודת המפגש של שרון ליפשיץ עם סיון גרוס עוברת דרך האידיאולוגיה הסוציאליסטית הפועלית, שמעסיקה את סיון. סיון גרוס נולדה בפתח תקווה וחיה בשיכון עובדים. היא מביאה את המודעות הפועלית שלה לאומנותה. ביצירתה היא הופכת בעצמה להיות פועלת חלוצה שבונה את הארץ. היא בונה מודלים ארכיטקטוניים של מעין שיכונים המבוססים על קוביות ומלבנים, על פי האדריכלות המודרנית באירופה שחדרה גם לארץ. לאחר הכרזת המדינה, בשנות החמישים, החלה בנייה מאסיבית של שיכוני עובדים בכל רחבי הארץ, שנראו כמלבנים המחולקים ליחידות דיור זהות. החברה הייתה אז ברובה ממעמד הפועלים והבנייה התאימה לתקופתה. בהמשך החלו לחדור "תוספות" על אותו המלבן, ככל שעלתה רמת החיים: החלו לסגור מרפסות, להוסיף מזגן, לבנות מחסנים... בניות לא חוקיות אלו, שפורצות את המלבן הראשוני ויוצרות צורות משונות בנוף הבנוי, הן אלו שמעניינות את סיון גרוס. ההתפשטות הפרטית לתוך החלל הציבורי, היא טוענת, היא מאוד ישראלית. אצלנו הכל בחוץ: האופניים, המחסן, הגינה, המרפסת שגולשת לשטח הציבורי...<br/> |
||
| ⚫ | |||
| − | על הקירות רישומים וקולאז'ים של פועלים ופועלות אנונימיים, המחזיקים בידם חפץ שמסמל את המקצוע שלהם. סיון גרוס לוקחת אותנו עשרות שנים לאחור, מחזירה אותנו לימי הזוהר של האידיאולוגיה הסוציאליסטית בארץ ושואלת מה קרה מאז.<br/> |
||
| ⚫ | |||
| − | בעוד שרון ליפשיץ, שחיה רחוק מעבר לים, חוזרת לרגע לקיבוץ, לבית בו גדלה, לברר שאלות מהותיות הנוגעות לילדותה במקום, שהושפעה מהאידיאולוגיה הקיבוצית הסוציאליסטית שהוריה האמינו בה, חוזרת סיון גרוס לאידיאולוגיה הפועלית שקיבלה בבית הוריה בעיר אותה היא רוצה לשחזר. בחלל הגלריה מתרחשת נקודת המפגש בין השתיים. מפגש שיש בו מן הנוסטלגי ומן הערכי ומעלה שאלות חברתיות סוציאליות לגבי ההווה בו אנו חיים. |
||
| + | |||
| − | |||
| ⚫ | |||
| ⚫ | |||
| ⚫ | |||
| ⚫ | |||
==תערוכות בעבר== |
==תערוכות בעבר== |
||
גרסה מ־15:21, 19 במאי 2011
אטואל בוחבוט ואורלי אמסלם
19.5.2011
ביום חמישי ה-19 במאי, תפתח תערוכתן של בוגרות ספיר, אטואל בוחבוט ואורלי אמסלם.
תערוכתה של אטואל בוחבוט מתקיימת במסגרת מלגות הצטיינות לתערוכת יחיד שניתנות ע"י ידידי ביה"ס לאמנות חברה ותרבות בספיר, הניתנות מדי שנה לבוגרים מצטיינים במטרה לקדם ולתמוך באמנים אלו ולקדם את העשייה האמנותית בגלריות באזור הדרום.
אטואל בוחבוט (אטי), יוצאת לעבודותיה מתוך זיכרון בית ילדותה בשדרות שאינו מרפה ממנה: הגדר, הכסא שסבתא הייתה יושבת עליו שעות וצופה אל הרחוב, מיטת היחיד, המראה האליפסית, המדרגות לקומה העליונה – כל אלו חרוטים בזיכרונה והיא משרטטת אותם בברזל העגול, מרתכת אותם ומעמידה אותם בחלל הגלריה כקווי מתאר ריקים, חסרי בשר, כזיכרונות רפאים לבית ההוא שכבר לא קיים, שהוא כבר לא הבית שלה, שגרים בו אנשים אחרים.
את הבית של ילדותה בנתה עם אבא, היא מספרת. במו ידיהם. אטי בוחבוט היא אמנית-בנאית, היא מספרת את סיפורה דרך החפצים שהיא בונה. לצד הברזל הקשה הוסיפה יציקות שעווה רכות: את נעלי הבית של סבתא, הפמוטים, כוס הקידוש, מגש עם כוסות ופינג'אן מרוקאי.
העבודה הפיזית בברזל הקשה, הקונסטרוקציות שבונה אטי בוחבוט, היא דרך חיים עבורה. כך למדה מאביה שהיה צורף וידע לבנות הכל. בשמחת הברזל שלה יש גם הרבה געגוע ויתמות וריק גדול.
לצידה מציגה בחלל ההקרנה אורלי אמסלם שסיימה לימודיה בספיר לפני כשנתיים ויוצרת בתחום הוידיאו.
הוידיאו של אורלי אמסלם "מובן מאליו" עוסק בחיפוש אחר החופש בתוך הזוגיות, ברגשות הלא ברורים שיש לנו כשאנו בתוך מוסד הנישואין: החופש לא מושלם. לפעמים תחושת התלות בבן הזוג והאהבה מספקים חום, אך גם יכולים להעביר תחושת מחנק. האישה מנסה לרצות את כולם, ולא נותנת מספיק מקום לרצונות שלה. הוידיאו מבטא את הרצון הלא מודע שלה לברוח, להשתחרר.
בוידיאו של אורלי אמסלם מופיעות 3 כלות: אימה, היא עצמה וביתה והשפה מתחלפת בין צרפתית לעברית. אורלי אמסלם, כמו אטואל בוחבוט, משמרת את התרבות הצרפתית ממנה באה, את השפה ואת הבית והמשפחה וזה מה שהופך את סרטיה לאותנטיים. גם השבר התרבותי וקשיי הקליטה בארץ ניכרים בהם. בשתי העבודות של שתי האמניות מובא סיפורן האישי באופן אותנטי ומרגש.
הפתיחה החגיגית בחמישי ה-19.5.2011 בשעה 17:00.
שיח גלריה בהשתתפות האמניות יתקיים בשעה 18:00.
שעות הפתיחה של הגלריה: חמישי: 17:00-19:00, שישי:9:00-13:00, 19:30-20:30,
שבת: 11:30-14:30 או בתיאום מראש עם זיוה ילין 054-7918049
תערוכות בעבר
2008
- מיכל כרמון: על מבנים ואנשים - זיכרון קיבוצי, מרץ 2008
- לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה, מרץ 2008
- חיים גל און – אביב 2008, אפריל 2008
- אוסקר אבוש: דרך חברון מתחת לגשר, 2006, אפריל 2008
- מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל: בטון ומלט – על חזור, מאי 2008
- אלעד קופלר: ספינת השוטים, יוני 2008
- קרן גלר: מיצב וידיאו
- בוגרי אמנות מעלה הבשור 2008
- רגיעה, תערוכת אמני אשכול, חול המועד סוכות, 14.10.2008
- אדם קלדרון: דבורים, נובמבר 2008
- נעמי בריקמן וקוקן ארגון, דצמבר 2008
2009
- פתחו את השער – מאה שנים לקיבוץ, ינואר 2009
- ורד ואילי לוי: סט קומפלט, מרץ 2009
- ליאב מזרחי, מיכל ארז ומריקה היינץ הוק, אפריל 2009
- פולחן האש – כתובות אש ומפגני אש בקיבוץ, מאי 2009
- רועי דרסטין וירון אתר, יוני 2009
- בוגרי אמנות מעלה הבשור 2009, יולי 2009
- בוגרי המכללה האקדמית ספיר 2009, אוגוסט 2009
- אתי אברג'יל: מבנה שהיה או לא, ספטמבר 2009
- סופי ברזון: נסרין ומנאל מחמיד: הבל וקין, אוקטובר 2009
2010
- Elsewhere, מקום אחר, מרץ 2010
- סיגל נפתלי: "ארגז כלים", מאי 2010
- בוגרי אמנות נופי הבשור 2010, יולי 2010
- מאיה פסטרנק: עליה לארץ עוץ, אוגוסט 2010
- המקום שלי המקום שלך, ספטמבר 2010
- עתר גבע: צבע עבודה, אוקטובר 2010
- אורית ישי: "מספרי מזל", שחר מרקס: עבודות וידיאו, נובמבר 2010
- יוחנן דרוקר: "נופי", נעמה בוצר: "שכנה", דצמבר 2010
2011
- נטע שפירא: "כלאי רוח", רועי מנחם מרקוביץ: "עסקים כרגיל", ינואר 2011
- פגישת מחזור, פברואר 2011
- גליה אורי: שומרי הקבר; עדנה אוחנה: מנחה; גיא יצחקי: טרנספורמציה מספר 3, מרץ 2011