הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה מ־06:53, 26 ביוני 2008

תערוכות חדשות - מאי 2008

מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל: בטון ומלט – על חזור

אלעד קופלר וקרן גלר, שני אמנים צעירים מאזור המרכז, מציגים בגלריה בבארי.

בחלל הגדול מציג אלעד קופלר את עבודתו "ספינת השוטים". "ספינת השוטים" היא פואמה סטירית מאת הסופר הגרמני סבסטיאן ברנט, שיצאה לאור בבאזל בשנת 1494, תורגמה למרבית לשונות אירופה והייתה לאחת היצירות הפופולאריות ביותר בתקופת הרנסנס. זוהי אלגוריה המתארת את חולשותיהם של בני האדם וכוללת 113 פרקים המלווים בחיתוכי עץ. מסופר בה על ספינה העמוסה באלפי שוטים, אשר מפליגה דרך גן עדן של שוטים אל ארץ השוטים.

כל תקופה וספינת השוטים שלה... גם הירונימוס בוש צייר בתקופתו ספינת שוטים.

ואנחנו מה? שולחים חלליות לחקור את החלל, מפנטזים רובוטים, חולמים על קידמה ובינתיים ממציאים טילים ומטוסי קרב... חיים בתוך הבועה שלנו ומפריחים לאוויר סיסמאות על שלום במזרח התיכון ואמונה בכבוד האדם, כשמעל לראשינו עפים קסאמים, גראדים ופצמ"רים, והאדמה שלרגלינו רועדת מחפירת מנהרות.... שוטים אמרנו, לא?

שוטים וגם עיוורים, ותמימים. הצפלין באוויר כמו ענן לבן בשמיים. התרגלנו אליו. כל הגינות פורחות, וילדים והורים בשבילי הקיבוץ בחמש אחר הצהריים בפסטורליה קיצית כאילו כלום... ורק אלעד קופלר – אמן מתל אביב – סופק כפיו, לא מאמין, מסתכל עלינו מהצד וחושב שכולם פה השתגעו...

על הקיר הגדול של הגלריה משתרעת עבודת קיר גדולת מימדים, גולשת לקירות הניצבים לה. ציור קיר בעל אופי שרטוטי קווי שמצויר בחלקו על ניירות המודבקים לקיר עם מסקינטייפ, ובחלקו על הקיר. אלעד קופלר חוזר ומצייר בבארי את הרובוטים שלו, דימוי שהוא מזוהה איתו כבר כמה שנים, אך הפעם החלליות והרובוטים מתיישבים בנוף הגבעות המקומי, והחומרים, ניירות אריזה מדפוס בארי.

חזות העבודה כולה היא קולאז'יסטית , קלילה, מדברת "דלות החומר" ויש בה מצד אחד ילדותיות ותמימות – דמויות הקומיקס והאנימציה – אך מצד שני מבצבץ מבעד לדימויים מבע אירוני מגחך ואפילו אלים.

במרכז החלל, תלוי על חוטים מלמעלה פסל גרוטסקי, יציר כלאיים של מטוס המורכב על שלושה זוגות אופניים. צורתו גולמית ומגושמת, עשוי מאריזות קרטון שמודפס עליהן "דפוס בארי", ומלופף כולו במסקינטייפ שמתפקד כפלסטר לחבישת פצעים... הגושיות של הפסל התלוי מעט מעל הרצפה, אל מול הקלילות של הרישום-שרטוט על הקיר, יוצרים ניגוד של דו מימד מול תלת מימד, שמאפיינת את יצירתו של אלעד קופלר. העבודה כולה, מהדימויים הילדיים הקומיקסיים לחלליות ולמטוסים, מהשרטוט הטכני הקר לחומריות הקרטון והמסקינטייפים של "דלות החומר", משחקת על הגבול שבין התמים לאנין ולמתוחכם ומרמזת עם השם שלה לסוג של אסקפיזם. אכן, ספינת השוטים יכולה להיות גן עדן. בועה באמצע עוטף עזה, או בתל אביב.

קרן גלר מציגה בחלל הוידיאו מיצב וידיאו ואור המורכב מדיוקנאות של אנשים מבוגרים מחופשים, שהגיעו למסיבת תחפושות שערכו הוריה של גלר בחג פורים. כל אחד מהמצולמים מישיר מבט למצלמה, מחייך ומפסיק לחייך, דבר החוזר על עצמו ללא הפסקה.[

בעבודותיה בשנים האחרונות, בוחרת קרן גלר להתמקד בתא המשפחתי. היא מתחקה אחר האופן בו הוא חוגג ומציין אירועים, חוקרת את הזוגיות והיחסים בתוך המשפחה, נצמדת למשפחה הפרטית שלה ולמעגל החברים והאורחים שמקיפים אותו, מצלמת לרוב בחצר האחורית של בית הוריה. דרך ייצוג חיי המשפחה משקפת קרן גלר את החברה הישראלית כולה. התכנים האוטוביוגרפיים נמהלים כאן לחוויה משותפת המאפשרת מבט ביקורתי על החברה הישראלית העכשווית, על חגיגותיה ושמחותיה.

העבודה הולכת על הגבול הדק שבין תיעוד לבין בימוי ונוצרת תחושה הזויה וסינתטית. במקרה הזה, במסיבת פורים, האנשים הגיעו מחופשים למסיבה ולא לצורך הצילום, וחשבו שהצילום הוא צילום סטילס ולכן הם חייכו למצלמה. הוידיאו תופס אותם מכינים את עצמם לחיוך, מחייכים, ומפסיקים לחייך ונוצר כל הטקס שמסביב לחיוך למצלמה וההכנה שהאדם מכין את עצמו לשינוי הזה. זה הכל טקס. המחייכים מוצגים בזוגות. תמיד הגבר מצד ימין והאישה מצד שמאל. יש חשיבות גם פה לאופן ההצגה שחוזר על עצמו והופך לטקס בפני עצמו.

מסביב לדמויות המוקרנות מופיע פס של אור רץ אדום בצורת עיטור פרח. העיסוק באור מעניין את קרן גלר והופיע כבר בעבודות קודמות שלה. זהו מפגש מעניין בין האור של המקרן לאור של גוף תאורה. במקרה זה, זהו אור שלקוח מעולם הקיטש, קישוט זול שהוא אפקט חיצוני לוידיאו שמתווסף אליו ומעצים את החוויה של הטקס ומתקשר לחג פורים, ליציאה מן האני ולמסכות שאנו עוטים עלינו.

קרן גלר בדרכה שלה, ממש כמו אלעד קופלר, צופה דרך העין האופטית של המצלמה על החברה הישראלית ומצליחה להעביר לנו את מה שנסתר מעינינו, את מה שקשה לראות כשאתה עצמך בתוך הבועה...

זיוה ילין – אוצרת הגלריה

תערוכות בעבר

2008

ראו גם

הגלריה - באתר ויקיבוץ של בארי.

@@ שורה 5: / שורה 5: @@
 [[תמונה:Beton.jpg|450px|thumb|'''מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל''': בטון ומלט – על חזור]]
+'''אלעד קופלר''' ו'''קרן גלר''', שני אמנים צעירים מאזור המרכז, מציגים בגלריה בבארי.
-במסגרת אשכול התערוכות "'''נלבישך שלמת בטון ומלט'''" לכבוד חגיגות ה-60 למדינה, מציגות '''מאיה ז"ק''' ו'''רעיה ברוקנטל''' עבודה מיוחדת לגלריה בבארי, הנושאת את השם "'''בטון ומלט – על חזור'''" וסוגרת מעגל עם עבודות הוידיאו המוקדמות שלהן משנת 2002-3/5 שנשאו את השם בטון ומלט.
+בחלל הגדול מציג אלעד קופלר את עבודתו "'''ספינת השוטים'''".
+"ספינת השוטים" היא פואמה סטירית מאת הסופר הגרמני סבסטיאן ברנט, שיצאה לאור בבאזל בשנת 1494, תורגמה למרבית לשונות אירופה והייתה לאחת היצירות הפופולאריות ביותר בתקופת הרנסנס.
+זוהי אלגוריה המתארת את חולשותיהם של בני האדם וכוללת 113 פרקים המלווים בחיתוכי עץ. מסופר בה על ספינה העמוסה באלפי שוטים, אשר מפליגה דרך גן עדן של שוטים אל ארץ השוטים.
+כל תקופה וספינת השוטים שלה... גם הירונימוס בוש צייר בתקופתו ספינת שוטים.
-העבודה מתייחסת כעמדת מוצא לצריף השבדי הישן שבו שוכנת הגלריה היום, שלפנים שימש כחדר האוכל של הקיבוץ. הצריף משומר במצב טוב, מבחוץ צבוע בורוד, על חלונות העץ שלו וגגו המשולש והמחודד. מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל רואות את הצריף השבדי כאלמנט תרבותי אירופאי מיובא, שחדר לארץ והתאזרח כאן. במיצב הן מקשרות את נוכחות הצריף השבדי ואת תפקידו בייסוד ההוויה הקיבוצית-הישראלית-הציונית וממצות את הדיסוננס התרבותי במפגש הבלתי אפשרי בין האירופאיות המסורתית לעבריות הקיבוצניקית המתחדשת.
-הבנייה הישראלית הסטנדרטית היא בנייה בבטון, שהוא חומר כבד, אטום, מגושם וחסר גמישות, נייח באופיו. משמש למבני קבע. לעומתו צריף העץ מביא אפשרות של בנייה ארעית, מהירה וקלילה. הוא מתאים לאקלים האירופאי ולא לאקלים הישראלי. סביר להניח שהצריף אומץ ע"י התרבות הישראלית בשל אופי הבנייה המהירה והקלה שלו, שהיוותה יתרון במקרים מסוימים שהחיפזון היה יפה להם. (אך העץ הישראלי הוא עץ זול ופשוט, כמו דיקט ולא העץ האירופאי המלא).
+ואנחנו מה? שולחים חלליות לחקור את החלל, מפנטזים רובוטים, חולמים על קידמה ובינתיים ממציאים טילים ומטוסי קרב... חיים בתוך הבועה שלנו ומפריחים לאוויר סיסמאות על שלום במזרח התיכון ואמונה בכבוד האדם, כשמעל לראשינו עפים קסאמים, גראדים ופצמ"רים, והאדמה שלרגלינו רועדת מחפירת מנהרות.... שוטים אמרנו, לא?
-המיצב מורכב ממספר אלמנטים:
-על הקיר הגדול תלויות יציקות גבס של דלתות מקרר תעשייתי של מטבח קיבוצי,(שמחזיר אותנו חזרה לימיו של הצריף כחדר אוכל ומטבח). יש תחושה חזקה שניתן לפתוח את הדלת ולעבור לצד השני... הדלת משמשת כמבואה לחלל המשמש לשימור. שימור המזון מהווה דימוי לשימור תרבותי או לניסיון לנייד ולייבא תרבות ומתקשר למבנה הצריף המיובא.
+שוטים וגם עיוורים, ותמימים.  הצפלין באוויר כמו ענן לבן בשמיים. התרגלנו אליו. כל הגינות פורחות, וילדים והורים בשבילי הקיבוץ בחמש אחר הצהריים בפסטורליה קיצית כאילו כלום... ורק אלעד קופלר – אמן מתל אביב – סופק כפיו, לא מאמין, מסתכל עלינו מהצד וחושב שכולם פה השתגעו...
-אלמנט נוסף הוא הדגים היצוקים מגבס – מעין מאובנים מתקופת הבטון, שריד ארכיאולוגי של תרבות אדם, טבע דומם. הדגים מייצגים סביבת מחייה שקשורה לאדם והם מתקשרים גם לקירור ולמזון שצריך לקרר כדי לשמר. הדגים מתחברים לעבודות הוידיאו המוקרנות בחדר ההקרנה הסמוך, שם הם חלק מהטקס והם מקבלים מעמד מאגי.
+על הקיר הגדול של הגלריה משתרעת עבודת קיר גדולת מימדים, גולשת לקירות הניצבים לה. ציור קיר בעל אופי שרטוטי קווי שמצויר בחלקו על ניירות המודבקים לקיר עם מסקינטייפ, ובחלקו על הקיר. אלעד קופלר חוזר ומצייר בבארי את הרובוטים שלו, דימוי שהוא מזוהה איתו כבר כמה שנים, אך הפעם החלליות והרובוטים מתיישבים בנוף הגבעות המקומי, והחומרים, ניירות אריזה מדפוס בארי.
-את הנוכחות התרבותית האירופאית מכניס הצבע הורוד וטקסטורת העץ. על אחד הקירות נשען לוח גבס בצבע ורוד סלמון, בטקסטורת עץ, שבא לרמז על נוכחות צריפית וכן יציקת גזע עץ ורודה.
-הדואליות הכרומטית של האפור-ורוד לקוחה מהאסתטיקה של מרצפות אקרשטיין המשלבות גוונים אלו כבחירה עיצובית סטנדרטית תעשייתית.
+חזות העבודה כולה היא קולאז'יסטית , קלילה, מדברת "דלות החומר" ויש בה מצד אחד ילדותיות ותמימות – דמויות הקומיקס והאנימציה – אך מצד שני מבצבץ מבעד לדימויים מבע אירוני מגחך ואפילו אלים.
-הורוד, תפקידו לסמן את החריגה מתדמיתו הפונקציונלית והאפרורית גרידא של הבטון ולהעניק מראה דקורטיבי. בכך נוצר עידן חדש בתקופת הבטון, לא עוד האסתטיקה הקשוחה והחמורה של המודרניזם בשיאו אלא שלב מניירסטי השייך לתרבות עיצובית ישראלית חדשה שמנסה לרכך את העמדה הספרטנית הנוקשה, מה שניתן לראות ברחבות ציבוריות המצויות בקיבוצים ובערים והמצופות אקרשטיין דקורטיבי.
-בעבודת הוידיאו "טקס האנשים הדומים" 2002-3 עוסקים האנשים בהכנות לטקס שלא ברור לנו מהו. זהו משל על חברה שבשל התנכרותה לסביבתה נגרם לה אסון טבע. הטבע הולך ומתנוון. אנשיה מאמינים שהגאולה תצמח מקבוצה של אנשים דומים (דמיון פיזי) מעין משפחה, עם, שהם הנבחרים שביכולתם להציל את המצב... בוידיאו יש ערבוב זמנים בין הווה עתידני לגלישה לעבר (שהוא "עידן הבטון" המודרניסטי).
-בעבודת הוידיאו המאוחרת יותר, 2005, "מבית לבית", נראית אישה בחלל אדריכלי של בית משותף, כשהיא עוברת מדלת לדלת ויוצקת שלוליות בטון מול פתחם של אותם "אנשים דומים" שאותם היא רוצה לסמן.
-עבודות הוידיאו, שקדמו לתערוכה בחלל הגלריה, יש בהן מן המסתוריות ומן הסתימות, אך בהקשר של התערוכה הן נפתחות פתאום ומקבלות הקשר חדש. את מקום החברה האוטופית שמחפשת לה "תיקון" ממלאת החברה הקיבוצית, על מבני הציבור שלה והטקסים והמנהגים שלה. תרבות הבנייה הישראלית, בה עוסקות מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל בתערוכה זו, היא רק השתקפותה של החברה הישראלית. היא המראה התרבותית של ערכיה, לבטיה ובעיותיה.
+במרכז החלל, תלוי על חוטים מלמעלה פסל גרוטסקי, יציר כלאיים של מטוס המורכב על שלושה זוגות אופניים. צורתו גולמית ומגושמת, עשוי מאריזות קרטון שמודפס עליהן "דפוס בארי", ומלופף כולו במסקינטייפ שמתפקד כפלסטר לחבישת פצעים... הגושיות של הפסל התלוי מעט מעל הרצפה, אל מול הקלילות של הרישום-שרטוט על הקיר, יוצרים ניגוד של דו מימד מול תלת מימד, שמאפיינת את יצירתו של אלעד קופלר.
-התערוכה אוורירית ומינימליסטית. רובה לבן על לבן, או אפור בהיר. צבע הגבס כצבע הצל, כמו רוח רפאים שיוצאת מתוך הקיר ומחזירה אלינו את העבר. בטון ומלט – על חזור.
+העבודה כולה, מהדימויים הילדיים הקומיקסיים לחלליות ולמטוסים, מהשרטוט הטכני הקר לחומריות הקרטון והמסקינטייפים של "דלות החומר", משחקת על הגבול שבין התמים לאנין ולמתוחכם ומרמזת עם השם שלה לסוג של אסקפיזם.
+אכן, ספינת השוטים יכולה להיות גן עדן. בועה באמצע עוטף עזה, או בתל אביב.
+'''קרן גלר''' מציגה בחלל הוידיאו מיצב וידיאו ואור המורכב מדיוקנאות של אנשים מבוגרים מחופשים, שהגיעו למסיבת תחפושות שערכו הוריה של גלר בחג פורים. כל אחד מהמצולמים מישיר מבט למצלמה, מחייך ומפסיק לחייך, דבר החוזר על עצמו ללא הפסקה.[
+בעבודותיה בשנים האחרונות, בוחרת קרן גלר להתמקד בתא המשפחתי. היא מתחקה אחר האופן בו הוא חוגג ומציין אירועים, חוקרת את הזוגיות והיחסים בתוך המשפחה, נצמדת למשפחה הפרטית שלה ולמעגל החברים והאורחים שמקיפים אותו, מצלמת לרוב בחצר האחורית של בית הוריה. דרך ייצוג חיי המשפחה משקפת קרן גלר את החברה הישראלית כולה. התכנים האוטוביוגרפיים נמהלים כאן לחוויה משותפת המאפשרת מבט ביקורתי על החברה הישראלית העכשווית, על חגיגותיה ושמחותיה.
+העבודה הולכת על הגבול הדק שבין תיעוד לבין בימוי ונוצרת תחושה הזויה וסינתטית.  במקרה הזה, במסיבת פורים, האנשים הגיעו מחופשים למסיבה ולא לצורך הצילום, וחשבו שהצילום הוא צילום סטילס ולכן הם  חייכו למצלמה. הוידיאו תופס אותם מכינים את עצמם לחיוך, מחייכים, ומפסיקים לחייך ונוצר כל הטקס שמסביב לחיוך למצלמה וההכנה שהאדם מכין את עצמו לשינוי הזה. זה הכל טקס.
+המחייכים מוצגים בזוגות. תמיד הגבר מצד ימין והאישה מצד שמאל. יש חשיבות גם פה לאופן ההצגה שחוזר על עצמו והופך לטקס בפני עצמו.
+מסביב לדמויות המוקרנות מופיע פס של אור רץ אדום בצורת עיטור פרח. העיסוק באור מעניין את קרן גלר והופיע כבר בעבודות קודמות שלה. זהו מפגש מעניין בין האור של המקרן לאור של גוף תאורה. במקרה זה, זהו אור שלקוח מעולם הקיטש, קישוט זול שהוא אפקט חיצוני לוידיאו שמתווסף אליו ומעצים את החוויה של הטקס ומתקשר לחג פורים, ליציאה מן האני ולמסכות שאנו עוטים עלינו.
+קרן גלר בדרכה שלה, ממש כמו אלעד קופלר, צופה דרך העין האופטית של המצלמה על החברה הישראלית ומצליחה להעביר לנו את מה שנסתר מעינינו, את מה שקשה לראות כשאתה עצמך בתוך הבועה...
 '''זיוה ילין''' – אוצרת הגלריה

הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה מ־06:53, 26 ביוני 2008

תערוכות חדשות - מאי 2008

תערוכות בעבר

ראו גם

תפריט ניווט

חיפוש