הגלריה: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 1: | שורה 1: | ||
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|100px]] |
[[תמונה:Beeri_Galery.jpg|left|100px]] |
||
| − | ==תערוכות חדשות - |
+ | ==תערוכות חדשות - יולי 2008== |
| + | ====תערוכת בוגרי אמנות מעלה הבשור==== |
||
| ⚫ | |||
| ⚫ | |||
| − | '''אלעד קופלר''' ו'''קרן גלר''', שני אמנים צעירים מאזור המרכז, מציגים בגלריה בבארי. |
||
| + | כמדי שנה עם בוא הקיץ, כשהחופש הגדול מגיע, סוער וחם ובלתי ניתן לעצירה, |
||
| − | בחלל הגדול מציג אלעד קופלר את עבודתו "'''ספינת השוטים'''". |
||
| + | מגיעה גם לגלריה תערוכת הבוגרים שאתם מחכים לה... לא נסגור את העונה בלעדיה. |
||
| − | "ספינת השוטים" היא פואמה סטירית מאת הסופר הגרמני סבסטיאן ברנט, שיצאה לאור בבאזל בשנת 1494, תורגמה למרבית לשונות אירופה והייתה לאחת היצירות הפופולאריות ביותר בתקופת הרנסנס. |
||
| + | גם השנה המציגים הם בוגרינו הטריים, בני י"ב וי"א, המחזיקים במכחול, המפסלים, והמצלמים בסטילס ובוידיאו. מעניין לראות במה עוסקים הנערים רגע לפני שיפרחו מן הקן, רגע לפני הצבא ושנת שרות, רגע לפני שמתחילים החיים האמיתיים שם בחוץ, ללא היד המגוננת שלנו. |
||
| − | זוהי אלגוריה המתארת את חולשותיהם של בני האדם וכוללת 113 פרקים המלווים בחיתוכי עץ. מסופר בה על ספינה העמוסה באלפי שוטים, אשר מפליגה דרך גן עדן של שוטים אל ארץ השוטים. |
||
| + | '''גל מלמן''' – מביטה לאחור על הילדות. בשלושת ציוריה היא מביימת מצבים בהם הילד/ה ממהרים לגדול ולחקות את עולם המבוגרים. הילדה ממהרת לגדול ולהפוך לאשה, מתחפשת ומתאפרת מול הראי. הילד לובש חולצת חייל הגדולה ממידתו ועומד בפוזה כמחזיק נשק. מכין עצמו לגדול ולהיות לוחם. ילד נוסף מחקה תנועות של איש עסקים המצויד בסיגריות ופלאפון. האם כך אנו מחנכים אותם? שואלת גל. |
||
| − | כל תקופה וספינת השוטים שלה... גם הירונימוס בוש צייר בתקופתו ספינת שוטים. |
||
| + | ''' |
||
| + | עתליה דיין''' – מציירת ילדים מהעולם השלישי כפי שתפסו אותם צלמי נשיונל גיאוגרפיק. ילדים עניים המצוירים על רקע של אזור כפרי עם רמז לקברים, למוות. פעולת הציור נתפסת כאקט של הזדהות עם המצולם, עם הילד העני מהעולם הרחוק. התלייה בשורה ארוכה מייצרת תחושה של רצף של מבטים הננעצים בנו. לא ברור מי מביט במי. מי ה"אחר" ומי פה הסובייקט הצופה. |
||
| + | '''דניאל כהן''' – ציירה על בד ענק גדוד של חיילות במדים. החיילות מצוירות כאיש אחד, באופן אנונימי, ללא פרטים מזהים כמעט, מה שנותן להן עוצמה. ילדה קטנה ניצבת בקדמת הציור עם גבה לצופה ומתבוננת בהן בהערצה. דניאל, רגע לפני הגיוס לצבא, מתריסה את עמדתה הפמיניסטית וטוענת שגם בנות יכולות לשרת בצבא כחיילות קרביות... וזה אכן מה שהיא מתכוונת לעשות! |
||
| − | ואנחנו מה? שולחים חלליות לחקור את החלל, מפנטזים רובוטים, חולמים על קידמה ובינתיים ממציאים טילים ומטוסי קרב... חיים בתוך הבועה שלנו ומפריחים לאוויר סיסמאות על שלום במזרח התיכון ואמונה בכבוד האדם, כשמעל לראשינו עפים קסאמים, גראדים ופצמ"רים, והאדמה שלרגלינו רועדת מחפירת מנהרות.... שוטים אמרנו, לא? |
||
| + | '''איילה מינקר''' – מציירת על גבי בלטות, מנציחה ומספיגה לתוך האבן מקומות ורגעים מן העבר. איילה עוסקת בזיכרונות דרך צילומי מקומות נטושים שמעבירים את תחושת החסר, ההעדר. אחיה הבכור, עידן, נהרג באסון המסוקים כשהייתה כבת שבע. הזיכרון החזק ביותר שנשאר לה ממנו הוא ממגרש הכדורסל. כשהיה חוזר עידן מהצבא, עוד לפני שהיה מוריד את המדים, היה מגיע אליה לגן, לוקח אותה למגרש ומלמד אותה לשחק. זו הייתה הדרך שלהם להיות ביחד. כיום עומד המגרש הזה נטוש. בנו כבר מגרש חדש במקומו, אך זה הישן, עם הספסל המשקיף אליו והשביל אל הגן, והכדור שנשאר מיותם, מעבירים את סיפור הגעגוע והחסר שלא יוכל להתמלא לעולם. |
||
| − | שוטים וגם עיוורים, ותמימים. הצפלין באוויר כמו ענן לבן בשמיים. התרגלנו אליו. כל הגינות פורחות, וילדים והורים בשבילי הקיבוץ בחמש אחר הצהריים בפסטורליה קיצית כאילו כלום... ורק אלעד קופלר – אמן מתל אביב – סופק כפיו, לא מאמין, מסתכל עלינו מהצד וחושב שכולם פה השתגעו... |
||
| + | '''מור בן ישי''' – עוסקת בעבודתה בנושא הזמן החולף והכיליון, המוות. על משטח שעווה גדול ציירה נערה תמימה על רקע יער אפל, על ידה ניצב עורב שחור, מבשר המוות. פלטות חמות ממוקמות מאחורי הציור ובתהליך איטי ממיסות את השעווה ומביאות להתכלותו. השעווה האדומה מבעבעת, נפערת כפצעים שותתי דם והציור נוזל וקורס לתוך עצמו. |
||
| − | על הקיר הגדול של הגלריה משתרעת עבודת קיר גדולת מימדים, גולשת לקירות הניצבים לה. ציור קיר בעל אופי שרטוטי קווי שמצויר בחלקו על ניירות המודבקים לקיר עם מסקינטייפ, ובחלקו על הקיר. אלעד קופלר חוזר ומצייר בבארי את הרובוטים שלו, דימוי שהוא מזוהה איתו כבר כמה שנים, אך הפעם החלליות והרובוטים מתיישבים בנוף הגבעות המקומי, והחומרים, ניירות אריזה מדפוס בארי. |
||
| + | ''' |
||
| + | אורי אבני''' – הציבה סדרת צילומים תחת הכותרת "חיים בין פחד לתקווה". בסדרה שלוש סצנות מרכזיות, המבטאות את מנגנון הפחד והתקווה הנמצא בכל מקום בחיינו. סצנת האשה ההרה היורדת מהאמבולנס מבטאה את הפחד מהלידה, מהכאב אל מול הציפייה לתינוק שייוולד, התקווה שהכל יעבור בשלום. סצנת הגבר שמציע פרח לגבר שני היא סיטואציה רומנטית המלווה בחשש על רקע מוסכמות חברתיות ופחד מדחייה למול תקווה לקשר ולאהבה. הסצנה השלישית של כלה בהריון הנפרדת מבעלה החייל שהולך למילואים היא חזקה במיוחד וישראלית מאוד. ברקע נמצא המוצב והחשש מהמצב הביטחוני, פחד שמא לא יחזור אהובה, והתקווה לראותו שוב נמהלת בתקוות הלידה המתקרבת... "ללא אלו, ללא הפחד והתקווה, לא היה טעם לחיינו" , מסכמת אורי את עבודתה. |
||
| + | '''נעם אנקר''' – מבטאת את הכמיהה לרגע של שקט, של פסק זמן, בתוך הרעש האינסופי של החיים. במרכז החלל הציבה אמבטיה ובתוכה דמות ילדה משעווה צפה במי האמבט המקציפים מסבון. רגע הרחצה, לדידה של נעם, הוא רגע של ניתוק מהעולם והתכנסות האדם בתוך עצמו ובתוך מחשבותיו, קצת כמו לחזור אל הרחם. למרות זאת יש משהו מבעית בדמות הצפה, שגוף השעווה הקר שלה מעלה על הדעת גופה ולוקח את העבודה לכיוונים אחרים... |
||
| − | חזות העבודה כולה היא קולאז'יסטית , קלילה, מדברת "דלות החומר" ויש בה מצד אחד ילדותיות ותמימות – דמויות הקומיקס והאנימציה – אך מצד שני מבצבץ מבעד לדימויים מבע אירוני מגחך ואפילו אלים. |
||
| + | ''' |
||
| + | דרור פורת''' – הוא צעיר המציגים, בוגר כיתה י"א, פיסל בחומר סצנה מעודדת ומלאת תקווה בה נראית לביאה רובצת ליד גדי, כפי שכתוב בפתגם הידוע מחזון אחרית הימים: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". תנוחת הרביצה שלהם כל כך מושלמת והמבט של הלביאה כה שלו, שנדמה שזה הדבר הכי טבעי בעולם לגדי לשכב בחיקה של לביאה. דרור מגלה וירטואוזיות מדהימה בעיצוב בחומר. |
||
| + | '''אדם קינג''' - מציג עבודת וידיאו המתעדת פעולה. בוידיאו הוא מצלם את עצמו כשהוא גוזר תמונה משפחתית, מפריד את אבא עם אחותו, את אמא עם אחיו ואותו לחוד. לאחר מכן הוא לוקח חוט ומחט ותופר את החלקים ביחד בניסיון לאחות את התמונה ולהחזיר אותה למצבה הקודם. העיסוק הוא בנושא המשפחה הפרודה ובקושי שלו לקבל את הפרידה, בניסיון הנואש לחבר ולאחות את הפיצול, ולבסוף בהשלמה עם המצב. |
||
| − | במרכז החלל, תלוי על חוטים מלמעלה פסל גרוטסקי, יציר כלאיים של מטוס המורכב על שלושה זוגות אופניים. צורתו גולמית ומגושמת, עשוי מאריזות קרטון שמודפס עליהן "דפוס בארי", ומלופף כולו במסקינטייפ שמתפקד כפלסטר לחבישת פצעים... הגושיות של הפסל התלוי מעט מעל הרצפה, אל מול הקלילות של הרישום-שרטוט על הקיר, יוצרים ניגוד של דו מימד מול תלת מימד, שמאפיינת את יצירתו של אלעד קופלר. |
||
| − | העבודה כולה, מהדימויים הילדיים הקומיקסיים לחלליות ולמטוסים, מהשרטוט הטכני הקר לחומריות הקרטון והמסקינטייפים של "דלות החומר", משחקת על הגבול שבין התמים לאנין ולמתוחכם ומרמזת עם השם שלה לסוג של אסקפיזם. |
||
| − | אכן, ספינת השוטים יכולה להיות גן עדן. בועה באמצע עוטף עזה, או בתל אביב. |
||
| + | יפה לראות שכמספר המציגים כך מספר הנושאים המוצגים פה. מגוון הנושאים והחומרים הופך את התערוכה למעניינת ומגוונת ביותר. המכנה המשותף לכל העבודות היא העמדה האמיתית והאותנטית שלהן. |
||
| − | |||
| + | הנערים אומרים את שלהם. כל שנשאר לנו הוא רק להקשיב לקולם. |
||
| − | [[תמונה:KerenGeler.jpg|500px|thumb|'''קרן גלר''': מיצב וידיאו]] |
||
| − | |||
| − | '''קרן גלר''' מציגה בחלל הוידיאו מיצב וידיאו ואור המורכב מדיוקנאות של אנשים מבוגרים מחופשים, שהגיעו למסיבת תחפושות שערכו הוריה של גלר בחג פורים. כל אחד מהמצולמים מישיר מבט למצלמה, מחייך ומפסיק לחייך, דבר החוזר על עצמו ללא הפסקה. |
||
| − | |||
| − | בעבודותיה בשנים האחרונות, בוחרת קרן גלר להתמקד בתא המשפחתי. היא מתחקה אחר האופן בו הוא חוגג ומציין אירועים, חוקרת את הזוגיות והיחסים בתוך המשפחה, נצמדת למשפחה הפרטית שלה ולמעגל החברים והאורחים שמקיפים אותו, מצלמת לרוב בחצר האחורית של בית הוריה. דרך ייצוג חיי המשפחה משקפת קרן גלר את החברה הישראלית כולה. התכנים האוטוביוגרפיים נמהלים כאן לחוויה משותפת המאפשרת מבט ביקורתי על החברה הישראלית העכשווית, על חגיגותיה ושמחותיה. |
||
| − | |||
| − | העבודה הולכת על הגבול הדק שבין תיעוד לבין בימוי ונוצרת תחושה הזויה וסינתטית. במקרה הזה, במסיבת פורים, האנשים הגיעו מחופשים למסיבה ולא לצורך הצילום, וחשבו שהצילום הוא צילום סטילס ולכן הם חייכו למצלמה. הוידיאו תופס אותם מכינים את עצמם לחיוך, מחייכים, ומפסיקים לחייך ונוצר כל הטקס שמסביב לחיוך למצלמה וההכנה שהאדם מכין את עצמו לשינוי הזה. זה הכל טקס. |
||
| − | המחייכים מוצגים בזוגות. תמיד הגבר מצד ימין והאישה מצד שמאל. יש חשיבות גם פה לאופן ההצגה שחוזר על עצמו והופך לטקס בפני עצמו. |
||
| − | |||
| − | מסביב לדמויות המוקרנות מופיע פס של אור רץ אדום בצורת עיטור פרח. העיסוק באור מעניין את קרן גלר והופיע כבר בעבודות קודמות שלה. זהו מפגש מעניין בין האור של המקרן לאור של גוף תאורה. במקרה זה, זהו אור שלקוח מעולם הקיטש, קישוט זול שהוא אפקט חיצוני לוידיאו שמתווסף אליו ומעצים את החוויה של הטקס ומתקשר לחג פורים, ליציאה מן האני ולמסכות שאנו עוטים עלינו. |
||
| − | |||
| − | קרן גלר בדרכה שלה, ממש כמו אלעד קופלר, צופה דרך העין האופטית של המצלמה על החברה הישראלית ומצליחה להעביר לנו את מה שנסתר מעינינו, את מה שקשה לראות כשאתה עצמך בתוך הבועה... |
||
'''זיוה ילין''' – אוצרת הגלריה |
'''זיוה ילין''' – אוצרת הגלריה |
||
גרסה מ־14:57, 8 ביולי 2008
תערוכות חדשות - יולי 2008
תערוכת בוגרי אמנות מעלה הבשור
כמדי שנה עם בוא הקיץ, כשהחופש הגדול מגיע, סוער וחם ובלתי ניתן לעצירה, מגיעה גם לגלריה תערוכת הבוגרים שאתם מחכים לה... לא נסגור את העונה בלעדיה. גם השנה המציגים הם בוגרינו הטריים, בני י"ב וי"א, המחזיקים במכחול, המפסלים, והמצלמים בסטילס ובוידיאו. מעניין לראות במה עוסקים הנערים רגע לפני שיפרחו מן הקן, רגע לפני הצבא ושנת שרות, רגע לפני שמתחילים החיים האמיתיים שם בחוץ, ללא היד המגוננת שלנו.
גל מלמן – מביטה לאחור על הילדות. בשלושת ציוריה היא מביימת מצבים בהם הילד/ה ממהרים לגדול ולחקות את עולם המבוגרים. הילדה ממהרת לגדול ולהפוך לאשה, מתחפשת ומתאפרת מול הראי. הילד לובש חולצת חייל הגדולה ממידתו ועומד בפוזה כמחזיק נשק. מכין עצמו לגדול ולהיות לוחם. ילד נוסף מחקה תנועות של איש עסקים המצויד בסיגריות ופלאפון. האם כך אנו מחנכים אותם? שואלת גל. עתליה דיין – מציירת ילדים מהעולם השלישי כפי שתפסו אותם צלמי נשיונל גיאוגרפיק. ילדים עניים המצוירים על רקע של אזור כפרי עם רמז לקברים, למוות. פעולת הציור נתפסת כאקט של הזדהות עם המצולם, עם הילד העני מהעולם הרחוק. התלייה בשורה ארוכה מייצרת תחושה של רצף של מבטים הננעצים בנו. לא ברור מי מביט במי. מי ה"אחר" ומי פה הסובייקט הצופה.
דניאל כהן – ציירה על בד ענק גדוד של חיילות במדים. החיילות מצוירות כאיש אחד, באופן אנונימי, ללא פרטים מזהים כמעט, מה שנותן להן עוצמה. ילדה קטנה ניצבת בקדמת הציור עם גבה לצופה ומתבוננת בהן בהערצה. דניאל, רגע לפני הגיוס לצבא, מתריסה את עמדתה הפמיניסטית וטוענת שגם בנות יכולות לשרת בצבא כחיילות קרביות... וזה אכן מה שהיא מתכוונת לעשות!
איילה מינקר – מציירת על גבי בלטות, מנציחה ומספיגה לתוך האבן מקומות ורגעים מן העבר. איילה עוסקת בזיכרונות דרך צילומי מקומות נטושים שמעבירים את תחושת החסר, ההעדר. אחיה הבכור, עידן, נהרג באסון המסוקים כשהייתה כבת שבע. הזיכרון החזק ביותר שנשאר לה ממנו הוא ממגרש הכדורסל. כשהיה חוזר עידן מהצבא, עוד לפני שהיה מוריד את המדים, היה מגיע אליה לגן, לוקח אותה למגרש ומלמד אותה לשחק. זו הייתה הדרך שלהם להיות ביחד. כיום עומד המגרש הזה נטוש. בנו כבר מגרש חדש במקומו, אך זה הישן, עם הספסל המשקיף אליו והשביל אל הגן, והכדור שנשאר מיותם, מעבירים את סיפור הגעגוע והחסר שלא יוכל להתמלא לעולם.
מור בן ישי – עוסקת בעבודתה בנושא הזמן החולף והכיליון, המוות. על משטח שעווה גדול ציירה נערה תמימה על רקע יער אפל, על ידה ניצב עורב שחור, מבשר המוות. פלטות חמות ממוקמות מאחורי הציור ובתהליך איטי ממיסות את השעווה ומביאות להתכלותו. השעווה האדומה מבעבעת, נפערת כפצעים שותתי דם והציור נוזל וקורס לתוך עצמו. אורי אבני – הציבה סדרת צילומים תחת הכותרת "חיים בין פחד לתקווה". בסדרה שלוש סצנות מרכזיות, המבטאות את מנגנון הפחד והתקווה הנמצא בכל מקום בחיינו. סצנת האשה ההרה היורדת מהאמבולנס מבטאה את הפחד מהלידה, מהכאב אל מול הציפייה לתינוק שייוולד, התקווה שהכל יעבור בשלום. סצנת הגבר שמציע פרח לגבר שני היא סיטואציה רומנטית המלווה בחשש על רקע מוסכמות חברתיות ופחד מדחייה למול תקווה לקשר ולאהבה. הסצנה השלישית של כלה בהריון הנפרדת מבעלה החייל שהולך למילואים היא חזקה במיוחד וישראלית מאוד. ברקע נמצא המוצב והחשש מהמצב הביטחוני, פחד שמא לא יחזור אהובה, והתקווה לראותו שוב נמהלת בתקוות הלידה המתקרבת... "ללא אלו, ללא הפחד והתקווה, לא היה טעם לחיינו" , מסכמת אורי את עבודתה.
נעם אנקר – מבטאת את הכמיהה לרגע של שקט, של פסק זמן, בתוך הרעש האינסופי של החיים. במרכז החלל הציבה אמבטיה ובתוכה דמות ילדה משעווה צפה במי האמבט המקציפים מסבון. רגע הרחצה, לדידה של נעם, הוא רגע של ניתוק מהעולם והתכנסות האדם בתוך עצמו ובתוך מחשבותיו, קצת כמו לחזור אל הרחם. למרות זאת יש משהו מבעית בדמות הצפה, שגוף השעווה הקר שלה מעלה על הדעת גופה ולוקח את העבודה לכיוונים אחרים... דרור פורת – הוא צעיר המציגים, בוגר כיתה י"א, פיסל בחומר סצנה מעודדת ומלאת תקווה בה נראית לביאה רובצת ליד גדי, כפי שכתוב בפתגם הידוע מחזון אחרית הימים: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". תנוחת הרביצה שלהם כל כך מושלמת והמבט של הלביאה כה שלו, שנדמה שזה הדבר הכי טבעי בעולם לגדי לשכב בחיקה של לביאה. דרור מגלה וירטואוזיות מדהימה בעיצוב בחומר.
אדם קינג - מציג עבודת וידיאו המתעדת פעולה. בוידיאו הוא מצלם את עצמו כשהוא גוזר תמונה משפחתית, מפריד את אבא עם אחותו, את אמא עם אחיו ואותו לחוד. לאחר מכן הוא לוקח חוט ומחט ותופר את החלקים ביחד בניסיון לאחות את התמונה ולהחזיר אותה למצבה הקודם. העיסוק הוא בנושא המשפחה הפרודה ובקושי שלו לקבל את הפרידה, בניסיון הנואש לחבר ולאחות את הפיצול, ולבסוף בהשלמה עם המצב.
יפה לראות שכמספר המציגים כך מספר הנושאים המוצגים פה. מגוון הנושאים והחומרים הופך את התערוכה למעניינת ומגוונת ביותר. המכנה המשותף לכל העבודות היא העמדה האמיתית והאותנטית שלהן. הנערים אומרים את שלהם. כל שנשאר לנו הוא רק להקשיב לקולם.
זיוה ילין – אוצרת הגלריה
תערוכות בעבר
2008
- מיכל כרמון: על מבנים ואנשים - זיכרון קיבוצי
- לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה
- חיים גל און – אביב 2008
- אוסקר אבוש: דרך חברון מתחת לגשר, 2006
- מאיה ז"ק ורעיה ברוקנטל: בטון ומלט – על חזור
- אלעד קופלר: ספינת השוטים
- קרן גלר: מיצב וידיאו