אדם קלדרון: דבורים
11.2008
אדם קלדרון חוזר הביתה לקיבוצו בארי אחרי שהות של חמש שנים בברלין. כמו בנים רבים הוא עזב את הקן (הכוורת, החממה), התעופף לו ורעה בשדות זרים, כבש במבטו את העולם הגדול שבחוץ... התערוכה "דבורים" המוצגת בגלריה המקומית מביאה את נקודת הסתכלותו הייחודית על הקיבוץ בו גדל, אך הפעם עם פרספקטיבה, ממרחק, בעין ביקורתית אך גם אוהבת ונוסטלגית. הכניסה לחלל הגלריה היא דרך וילונות שחורים והאור בפנים חמים ורך. אדם קלדרון משווה את הקיבוץ וכך גם את חלל הגלריה למעין כוורת ואת האנשים בה לדבורים פועלות המייצרות דבש ואנרגיה. מיד עם הכניסה לגלריה על הקיר משמאל תלוי אובייקט אדום כאש, צורה אורגנית המאזכרת את אותה התפוצצות אנרגיה ואינפורמציה, או את התוצר של עבודת הדבורים, הדבש הניגר לרצפה. על הקיר הגדול תלוי צילום ארכיון מוגדל של חדר האוכל ערוך לקראת סדר הפסח הקיבוצי, לפני בוא קהל האנשים. בחלל עומדת ריקנות, ציפייה דרוכה, ניתן לשמוע את זמזום קולות האנשים מרחף באוויר. בקיר ממול – המשושים הגזורים במבנה דוגמת כוורת דבורים מאזכרים את השולחנות הצהובים של חדר האוכל בבארי...
אופן העבודה והטיפול הוא בחיתוכים בסכין יפני, מה שהופך את הנייר לתלת מימדי ומטיל צללים על הקיר. אדם עובד עם ניירות גוויל צבעוניים וחותך מהם סרטים ומניפות, שיוצרים הסתרה והאחדה של הדימויים, וגם סוג של יופי עוצר נשימה. יצירתו נעה על הגבול שבין הדקורטיבי, הנקי והגרפי, לסגנון הקראפט התלוי ברישול.
ברב העבודות בתערוכה משתמש אדם בתמונות מארכיון הקיבוץ בהן אין ייצוג של יחידים אלא רק של קבוצות, בטקסים ובחגים הקיבוציים, ומטפל בהן.
יוצאת מן הכלל הזה היא תמונתה המוגדלת של חברת קיבוץ מן השורה שמסמלת עבור אדם את האחר, שהוא לוקח אותה ומרומם אותה, שם אותה כצופה על ההתרחשות, היחידה שפניה גלויים, בתפקיד מלכת הכוורת. הבחירה דווקא בה אינה מקרית: חברה זו היוותה לגביו דוגמה לחופש, לטעם טוב, למקוריות ולאומץ לעמוד מול הקבוצה וללכת בדרכה, שלא היה לו ממי לשאוב בקיבוץ של ילדותו, וכעת כאות מחווה הוא מכתיר אותה למלכת הכוורת , מדפיס את דמותה על מעין טפט בשחור לבן שנראה כמתקלף מהקיר... ויש פה בהחלט רמיזה עבה על עיסוק במעמדות בתוך הקיבוץ.
אם ירים הצופה את עיניו כלפי מעלה, יופתע לראות על תקרת הגלריה את מי הבריכה משתקפים בתקרה, כחלון, כצוהר בריחה אל השמיים. מדי כמה רגעים עוברת-חולפת דמות. ספק צפה ספק עפה, חוצה את המסך מצידו האחד לצידו השני.
בחלל ההקרנה מוצגת עבודת וידיאו שצולמה לאור פנס לילי בלופ אינסופי, בה קבוצת ילדים בורחים מהחלון של בית הילדים זה אחר זה. מנגד מתמקדת המצלמה בילד בודד שמצליח לברוח אך לבסוף מוחזר ע"י אימו...
הד לוידיאו קיים בתערוכה בתצלום ענק של הקיבוץ מהאוויר, עליו מסומן מסלול התעופה של דבורה בתוך ה"כוורת" וממנה החוצה, אל מחוץ לקיבוץ. מתבקשת ההשוואה בין הילד הבורח, גיבור הסרט, לבין הבן העוזב, המחפש את דרכו מחוץ לקיבוץ.
בקצה התערוכה, לכאורה במקום מוצנע, ייחד אדם מקום לעבודה שהוא קורא לה "תאונת אופנוע, הקלות הבלתי נסבלת...". עבודה זו מוקדשת לאביו, משה קלדרון, שנספה בתאונת אופנוע לפני כשלוש שנים.
את הקלות הבלתי נסבלת מבטא אדם באמצעות השימוש בהדפסת אופנוע על נייר אותו הוא מקמט וזורק בפינה. החומר הזול, המקומט, הזרוק בצד – אומר הכל. "אתה חוזר לקיבוץ שלך", הוא אומר, "וכאילו כלום לא השתנה: האנשים אותם אנשים, הקיבוץ אותו קיבוץ, החדר אוכל אותו חדר אוכל, אבל זה ממש לא נכון... כי אבא כבר לא פה! ורק החולצה שלו נשארה תלויה על הקולב, חסרה כל כך את נוכחותו...
לכאורה בכוורת הכל נשאר תמיד אותו דבר, כלום לא משתנה, אבל כשאדם חסר בנוף הקיבוצי – הוא כל הזמן חסר ואין אפשרות להשלים. המספר על החולצה מסמל את זה מאוד חזק – הוא אישי, הוא רק של מישהו מסוים."
שורת היומונים במעבר מספרת את סיפור חייה של אימו דרך האירועים הפרטיים בחייה (הולדתה, כניסתה לתנועה, חג המחזור, גיוסה לצה"ל, שחרורה מצה"ל, חתונתה, הולדת ילדיה, מות אביה ומות בעלה). האירועים הפרטיים מתערבבים עם האירועים הקולקטיביים של הקיבוץ, דוחות מהאסיפה, כמויות הגשמים שירדו וכו'.
בתערוכה "דבורים" של אדם קלדרון כולנו חלק מאותה כוורת הומה פעילות חברתית, מידע ואנרגיה חברתית המייצרת סיפורים אישיים וקולקטיביים, ולעולם ניקרע בין החום וההגנה שמספקת לנו הכוורת לבין השאיפה לצאת לעולם הפתוח שבחוץ.
זיוה ילין – אוצרת התערוכה