מיכל כרמון
מיכל כרמון: על מבנים ואנשים - זיכרון קיבוצי
מיכל כרמון מציגה שתי סדרות של עבודות העשויות מנייר גרוס ומשוחזר, העוסקות בזיכרון, שבריריותו ותהליך התפוררותו של המקור. סדרה אחת כוללת תמונות ארכיון אישיות וקיבוציות ואילו הסדרה השנייה עוסקת באדריכלות קיבוצית וכוללת אוסף של מבנים ציבוריים כמו חדרי אוכל, אסם, שיכונים ועוד. אמנם כבר שנים רבות חיה מיכל כרמון מחוץ לקיבוצה רעים, אך הקיבוץ כישות אינו מחוץ לה. הוא מהווה חלק גדול מהזיכרונות – זיכרונות ילדות ובגרות שמקבלים פרספקטיבה עם השנים ומקבלים ביטוי ממשי ביצירתה האומנותית.
אי אפשר להישאר אדישים מול התערוכה של מיכל כרמון... ודאי אם אתה ישראלי שנולד בארץ, ולא כל שכן אם אתה מהזן של "בן קיבוץ".
סדרת המבנים תופסת אותך ומחזירה אותך לימי בחרותך: הנה צריף החבורות עם פסי העץ שלו, הנשקייה אפופת הסוד, המקלחת הציבורית, בית הילדים, האסם, חדר האוכל... אין פה נפש חיה ובכל זאת מרגש לראות את הצל מגגות האסבסט הגליים ביום קיץ חם או מהגגון מעל הכניסה למקלחת הציבורית, את מדרגות הבטון שדרכת עליהן אינספור פעמים ואת צינורות הביוב בצד הבניין למטה, את החלונות העליונים עם ההצללה הכבדה המסתירה סודות עלומים והאדן הבולטת, ואת הסולם הגבוה עם הצל השבור שנשען על האסם.
הטקסטורה של הנייר הגרוס מחקה את קירות הבטון החשוף, את הצמחייה, את קורות העץ והקסם קורם עור וגידים. העבודות תלת ממדיות, בולטות מהקיר ומטילות עליו את צילן כאובייקטים, והתחושה היא שכל הבתים יצאו להם במחול, הכל קצת מתנדנד לו ומקבל חיים משל עצמו.
מיכל כרמון מיטיבה להביא לצופה את האדריכלות הקיבוצית חמורת הסבר של שנות ה-50 וה-60 בארץ, והיא מדגישה אותה ע"י השימוש בפרספקטיבה איזומטרית שמבליטה את הפינות החדות ויוצרת שתי נקודות מגוז. בסדרת האנשים ניכרת עדינות רבה, כמעט חמקמקות וערפול של הזיכרון. מופיעים שם אבא, אמא, מיכל ילדה קטנה, האחים רביב ושי, תמונת חתונה, ילדים בט"ו בשבט, יום הולדת, נדנדה, ועוד. במרכז החלל משתלשל מהתקרה דלי רפת ישן מפח ובו דגם ממוזער של הקיבוץ. במריצה ישנה הטביעה מיכל כרמון את נוף ילדותה: הואדי, תל ג'מה, האסם, הרפת והלולים... רסיסי זיכרונות אישיים שככל שהם אישיים, כך הם מדברים לרבים כל כך מבינינו.
לביא בן גל: שמונה עשרים ושמונה
סרטו של לביא בן גל הוא מסע פואטי אל זיכרונות הילדות. מסע אל בית שקשה לעזוב אך השיבה אליו בלתי אפשרית. לאחר עשר שנים של היעדרות, חוזר בן גל לקיבוץ ומגלה שהמקום השתנה. הוא ניצב מול הנופים, השבילים, הריחות שהם חלק ממנו ומתקשה להיפרד. המקום בו הוא מרגיש הכי בבית הוא גם המקום בו הוא עכשיו זר.
הסרט מורכב מסדרת מפגשים אקראיים בשבילי הקיבוץ, שיחות אישיות, משעשעות ומרגשות של הבמאי עם חברי המשק המכירים אותו מגיל אפס, דרכן נחשפת האהבה והגעגוע לקיבוץ של פעם וגם הכאב והחשש מתהליכי השינוי. בסרט, המצולם כגלויות נוף בצבעים חמים, מתגלה הקיבוץ כגן עדן נטוש, כמקום שבו הניסיון להחליף את התא המשפחתי הקטן במשפחה שבטית אחת גדולה, הותיר את סימניו בכל פינה. הסרט נקרא "שמונה עשרים ושמונה" משום שעל פי התקנון של הקיבוץ "בגיל 28 חייב בן המשק להחליט אם הוא נשאר בקיבוץ או עוזב". בגיל זה הסתיים המסע של לביא, משום שהוא נאלץ לעזוב את קיבוצו. הוא נקרא לבוא לפנות את החדר שלו. לביא בא... עם מצלמה ומתעד הכל. במהלך המסע שלו הוא בוחן מחדש את הזיכרונות שנשארו ומתעמת עם זיכרון, שונה משלו, שנושאים הוריו.
לאורך כל הסרט נשמע קולו של לביא. הוא האיש שמחזיק את המצלמה, אליו פונים האנשים, הוא הזוכר והוא גם המספר ויש גוון של הומור בקולו והרבה אהבה למקום ולאנשים שגידלו אותו.
סוף סוף סרט דוקומנטרי שנותן כבוד למפעל הקיבוצי ולכל אותם אנשים טובים שנתנו את חייהם בשבילו, שמבקר אבל בעדינות, בדאגה לעתיד ובכאב לב. שלא יורק לבאר ששתה ממנה. שווה לפנות שעה ולשבת ולצפות! הסרט זכה בפרס ליוצר צעיר ומבטיח בפסטיבל הבינלאומי דוקאביב 2007 . מנימוקי השופטים: "הסרט הוא רקוויאם הומוריסטי לחברה הקיבוצית הבנוי בתבונה, דיוקן מלא אהבה וקבלה המציין סופו של עידן."