אתי אברג'יל: מבנה שהיה או לא
אתי אברג'יל: מבנה שהיה או לא
9.2009
"המיצב בגלריה של קיבוץ בארי הוא פרק נוסף וחדש בתהליך המיפוי האוטוביוגרפי שלי", כותבת האמנית אתי אברג'יל, שייצגה את ישראל בביאנאלה בוונציה בשנת 2003.
חלל הגלריה הלבן והמנוכר הופך תחת ידיה לזירה אישית ולמקום פרטי הלוכד מצב רגשי ותחושה עמומה של סף.
כך נוהגת אתי אברג'יל לפעול בבואה אל חלל תצוגה: היא הופכת אותו לחלל מגורים, שוהה בו ימים ושבועות וממלאת אותו בחפציה ופסליה, המורכבים לרוב מחומרים זמינים ואובייקטים יומיומיים שעוברים תהליכי פירוק והמסה, שבירה ואיחוי, והמשמשים עבורה כמוליכים אינטואיטיביים של הזיכרון הפרטי, אך גם כשחזורים טקסיים של הבית הארכיטיפי שבלא מודע הקולקטיבי. הסביבות שהיא מארגנת נראות כסימנים שהותירה אחריה נוודת חסרת-בית אשר פלשה לקובייה הלבנה וברגע שהרגישה בנוח נאלצה לנדוד הלאה למחסה הבא. תחושת ארעיות וחיפוש אין סופי אחר הבית האבוד מלווה את עבודותיה (לארי אברמסון, יולי 2008)
בעבודותיה עוסקת אתי אברג'יל, גם אם בעקיפין, בנושא הכאוב והרגיש בחברה הישראלית של תחושת האחרות והזרות של ילדה שגדלה בבית להורים שהיגרו ארצה ממארוקו. זיכרונות ילדותה מהבית בטבעון, מהמשפחה ומהתרבות ה"אחרת" שספגה שם, מציפים את עבודתה ומטעינים אותה ולא נותנים לה מנוח.
המבנה הארכיטקטוני המיוחד של הגלריה בבארי, מבנה קטן (חדר ההקרנה) בתוך החלל הגבוה, מהווה נקודת מוצא לעבודה מבנית פואטית: מעין דימוי מערה, העוטף חדר פנימי בתוך חלל הגלריה והופך אותו לדימוי סגור, הרמטי ומחייב אך גם כזה שפותח מרחב פנימי חדש, הרחבה מתוך פנימיות.
לאחר שבוע של שהייה בחלל ועבודה אינטנסיבית בו, התבייתה האמנית במרחב: בנישות צמחו מעין קורים ומבנים אווריריים המזכירים דימויי איגלו או אוהל, סוגי מחסה שונים, מחבוא, עריסה, קירות וסבכות ארעיים, כקיני צרעות הדבוקים לקירות, מיני רשתות צמחיות שהיסוד האורגני בולט בהם, למרות שהם עשויים מחומרים תעשייתיים כמו חוטי ברזל, ניירות, מסקינגטייפים , גבס ורצועות בד. על קיר המבנה מטפסים-תלויים דימויי כדים שבורים, נוטפים, המזכירים פקעות או פירות בשלים שהתפוצצו מבפנים, מצטרפים גם הם לדימויי הקליפות והנשל שבונה אתי אברג'יל על המבנים דמויי המחסה שהיא אורגת בחלל.
בכל מצויים ומשולבים כלי עבודה. כלי עבודה של פועלים, עובדי אדמה, כמו המעדר, וחלקי המחרשה, שמצאה בחצר הקיבוץ, שמזכירים לאתי תמיד את אביה – איש האדמה – וכלי עבודה של האמן: הפטיש, השפכטל, הפלאייר... היא משתמשת בהם כמשקולות בתוך העבודה, כרמזים ביתיים, אך בעיקר מביאים כלי העבודה את אקט הפעולה עצמה, את עבודת היד העמלנית שיש בה אף התרסה כנגד האליטיזם של האמנות. היא מאמינה בעבודה סיזיפית , ויוצרת לכל אורך הדרך סתירות ופרדוקסים. מטילה ספק. המבנים לנצח רעועים, לא מושלמים, קטועים. היא אינה פועלת לפי נוסחאות ולפי לוגיקה מאורגנת.
החלל הפנימי של המבנה דחוס יותר, כאנלוגיה לפנים המערה. על קירותיו מוקרנים דימויים איטיים של מקום הרוס ומפורק, כשברי זיכרונות, מקום שאינו מקום ספציפי אלא מתפקד כמקום מנטאלי. כך תהליכי היזכרות ותהליכי הדמיה נקשרים ומובילים את הנרטיב הוויזואלי והרגשי של העבודה. עבודה שמתרחשת כתהליך שינוי והסתגלות למקום, והתבוננות ממרחק אל המרכז.
הבחירה לבוא לעבוד בגלריה בבארי, בחלל פריפריאלי המרוחק מהמרכז, אינה מקרית זוהי בחירה מודעת שיש בה נקיטת עמדה ושמירה על אחרות: לא להטמע בזרם, לא לדבר כמו כולם. להמשיך לשרוד בהתחברות עם המקומות והאנשים ה"לא נראים".
המתח למול המקום, בארי, השייכות הישראלית בין מרכז לפריפריה ובין זהות אישית לקולקטיבית מטעין את העבודה בתחושת כורח הישרדותי.
זיוה ילין – אוצרת התערוכה