יעור

הסיפורון הרביעי: לחם, עבודה

מצרכי המזון של שלושת המניינים שחיו בנחביר, כמו גם אספקה שונה, הגיעו מגדרה במשאית (פורד או דודג'), אשר עשתה דרכה בכביש, דרך כפרים ערבים רבים וישובים יהודים ספורים. המשאית חצתה את עזה ומשם בכביש הבטון עשתה דרכה עד נחביר. לא תמיד הגיעו המצרכים בזמן. פעם אחת נאלצנו להעזר במכונית של מבקר מזדמן ונסענו לשוק של עזה. קנינו פיתות ועגבניות להשביע את הרעב.
עבודת הבחורות התמקדה, כנהוג אז, בבישול, נקיונות וכביסה (בדוד שהוסק בעצים). הבחורים עבדו בתחזוקה, שמירה ובעיקר בְּיֵעוּר. כבר הזכרנו את הוואדיות שביתרו את השטח. הטוריות לא פתרו את הבעיה, גם לא הבולדוזר שניסה ליישר את השטח, שכן אדמת הלס האופיינית לאזור נסחפת בקלות. כדי להתגבר על הבעיה, בוצע ביוזמת הקרן הקיימת לישראל יֵעוּר הוואדיות ממזרח ומצפון לנחביר. המדרונות דורגו וניטעו עליהם עצים ששורשיהם - כך קיוו - ילכדו את האדמה וימנעו את הסחף.
חורשות אלה של אקליפטוסים, אשלים ואורנים, קיימות עד היום להנאתם של המטיילים באזור.

רינה הברון (מתוך "מסע אל העבר" - 20 סיפורונים)

יעור - בשנה הראשונה לעליה על הקרקע, החלה נטיעת עצי יער בואדיות שמצפון וממזרח לנחאביר. העבודה בוצעה ע"י חברי בארי. הספקת השתילים, ההדרכה והפיקוח - ע"י הקק"ל. שיטת העיבוד היתה - בניית דרוגים וסהרונים למניעת סחף, עידור והשקייה אחת לשבועיים (את המים הובילו במיכל על גבי משאית). בשנת 1948 נשתלו כ–20,000 עצי אקליפטוס, אשל ואורן, על שטח של 250 ד'. עם המעבר לבארי החדשה, התרחבו הנטיעות ע"י הקק"ל וכך נוצר יער בארי.