הצגת המקור של הדף "צבעוני"

[[תמונה:Tsivoni.jpg|500px|thumb|"'''צבעוני'''", מחזור ל"א, 1997. '''עומדים מימין לשמאל''': שירה חצרוני, יפתח בריל, משה קלדרון ז"ל (מדריך), רותם מאיר (קליין), אלעד קידר, מיכל וייס, גולן אבוטבול, אבנר  קלמר, אביב פריקר (עזר), איתי זורע, אלעד נווה, שירה שגב, ליאורה בונה, עדי אפטלון (פקציארז), מור עוז.
'''יושבים מימין לשמאל:''' אמרי מלמן, רן וייס,  לימור הקר (חקק), דנה מגיד, ארז גתי, קורין סויס.]]

'''צבעוני''' - מחזור ל"א בביה"ס. סיימו ללמוד ב-1997.

[[תמונה:Tsivoni_f.jpg|right|140px|thumb|"צבעוני" - דגל הכיתה]]

מתוך '''[http://212.116.164.25/Mahzorim2006.pdf ספר המחזורים] ל[[חג ה-60]]:'''
מי אנחנו בני ובנות צבעוני? האם ניתן לאפיין אותנו, או לומר שהשארנו
חותם, או תרומה משמעותית לקיבוץ? לא ממש, וזאת על–אף היותנו
אחת הכיתות הגדולות בהיסטוריה, כל כך גדולה, עד שלא נותרו שמות
בקיבוץ, ומצאנו עצמנו עם פעמיים שירה ופעמיים אלעד.

נוכל למנות ולבדוק מה עושה כל אחד, עפ"י מספר הבגדים (ירוק לבן) שכולנו
זוכרים עד היום, אך ספק אם נגיע למסקנות נחרצות: אף אחד לא יצא לקצונה,
2 בדרכם להשתקעות בחו"ל (מי בכפר + שני ילדים וסוס, ומי בעיר + ויזה
ו port tax ). חלק התחתנו, חלק מבשלים משהו, 4 כבר מצאו את התשובה, והרוב
עוד לא יודעים אפילו מה השאלה.
אבל זה בסדר, אנחנו רק בני 27, עוד מותר לנו, בעיקר בהתחשב בעובדה שעד כתה ג' - יעל דאלי דיברה איתנו בעזרת בובות של ציפור ואוגרים למיניהם, בערך בתקופה בה הפסיקו להגיש פלייצלך בחד"א. היעלמות
הפלייצלך, שהיה מהמאכלים האהובים בכיתת צבעוני (דורג איפשהו בין אורז עם קטשופ לבין "דני כפית", שהיה כמובן, הרבה יותר טעים מ"דני כתוב"), היוותה נקודת מפנה, בה מצאו עצמן
רוב הבנות עובדות על כוריאוגרפיות חדשות לשיר "חי" של עפרה חזה, בעוד הבנים העדיפו לבנות מסלולים לגולה, ליד המקלט מאחורי הכיתה, ולפתח משחק בשם "גרימלוק וחמש הנקודות", משחק שגדולי האסטרטגים עד היום מנסים לפענח מה פשרו.
ואז ירד לנו גשם בבר–מצווה, וביום אחד איבדנו את התמימות, והבנו שלא נהיה בני 12 יותר (חוץ מארז, שהיה
וישאר תמיד הכי קטן בכיתה).
וכך עבר עוד חורף, ועוד קיץ, מוטי זיק הפך לדני גספר, בן סוכמן הוחלף ביובל בר, והופס, מצאנו את עצמנו
במעלה הבשור. בנקודה זו איבדנו את התמימות (ביום אחד), ואז נזכרנו שכבר איבדנו אותה, אז לא התרגשנו
במיוחד. לאחר שהבנו שיש חיים מעבר לנחל גרר, כבר היה מאוחר מדי, והגיע הזמן לנסוע לקפריסין, ושם בדרך,
על הסיפון, בין אכילת מנה חמה לבמבה, כשאנו בורחים מכל מי שנעלב מאיתנו יום קודם בחג
מחזור, הבנו שזה הטיול הכיתתי האחרון שלנו,
ושמנקודה זו ואילך, כל אחד הוא יישות עצמאית,
וביום אחד איבדנו את התמימות, וקנינו במקומה
אוזו ופונגימון.
וכך חלפו להם 12 שנה של ביחד בלתי נמנע, ועוד
9 שנים של "חיפוש עצמי", והזכרונות הקולקטיביים
הטובים והרעים יישארו אצל כולנו בלב, יישות
עצמאית או לא. כיתה בקיבוץ, גם ללא לינה משותפת,
זה הדבר הכי קרוב למשפחה, וכולנו נזכור ערימה של
חבר'ה על הדשא בנעורים, או ערימה של חלוקים
ורודים וכחולים תלויים לייבוש כשחוזרים מהבריכה
בכיתה ב'. ואם נשכח, תמיד יהיה איזה כנס מחזורים
שיזכיר לנו.

'''מתוך "מאז ועד היום", ספר המחזורים של קיבוץ בארי'''

{{מחזורים}}
[[קטגוריה:צ]]
[[קטגוריה:מחזורים]]